כמו רבים, גם אני התרגשתי מהדמעות של אביב גפן ומהמילים הנוגעות שלו על המגזר החרדי, הקשר שלו ליהדות והרצון שבנו יעלה לתורה. בניגוד לציניקנים שראו בזה ניסיון פופוליסטי לתפוס כותרות, אני מאמין שהדמעות היו אותנטיות, והמילים יצאו מן הלב, ולכן חדרו לכל כך הרבה לבבות.

בפרט בזמן שמספר אנשי תקשורת ניצלו את המשבר שעברה הקהילה החרדית כדי לתקוף אותם, הקול הצלול של אביב נסך הרבה תקווה שלמרות הכל, אנחנו יכולים וחייבים לחיות יחדיו.

אבל, חשוב להרגיע את המתלהבים יתר על המידה. איני סבור שאביב גפן נמצא בתהליך של התקרבות או חזרה בתשובה. מי שמקווה שאביב התחיל "לגלות את האור" ואוטוטו יתחיל לשמור שבת כמו רבים מהידוענים, עלול להתאכזב. איני אומר זאת כביקורת אלא כשיקוף של האמירה המפורשת של של אביב שהוא עדיין אתאיסט. דומני שהמהלך שאביב עבר בשבועות האחרונים מאפיין יותר מכל את הרוח הפוסט-מודרנית המנשבת בעולם ומאפשרת לאנשים לחיות בכמה עולמות במקביל ולתמרן ביניהם.

טרם העידן הפוסטמודרני, שלטה בעולם הרוח המודרנית, שניסתה להחליף את הישן בחדש, תרבות שהתאפיינה בתפיסה קוטבית של "שחור-לבן". הדור הצעיר העדיף את המודרני והחדש על פני המיושן שסומן כעולם שפג תוקפו. בתרבות הפוסט-מודרנית מנגד, אין אמת מוחלטת ואת ה"שחור ולבן" מחליפה תופעת הרצף. הטרנדים החדשים משפיעים גם על מקומה של היהדות בחברה הישראלית.

לאחר שנים רבות של "אנטי-דתיות" וחלוקה דיכוטומית בין דתיים לחילונים, אנו עדים לשינוי דרסטי בשנים האחרונות. קווי המגזרים מיטשטשים ו"האנטי" הולך ונמוג. קל יותר לאנשים לחפש קשר לרוחניות ויהדות בלא לחשוש לאובדן זהותם האישית.

"האנטי הולך ונמוג" אביב גפן, (צילום: תומר נאמבורג/ פלאש 90)

בשבוע שעבר ערכתי אירוע השקה וירטואלי של ספרי החדש: "גשר ההלכה – פסיקת הלכה בדור פוסטמודרני" (ידיעות ספרים) בפני פורום ה"כיפות השקופות" המונה אלפי אנשים הקשורים ליהדות אך אינם רוצים להזדהות כדתיים. בעבר, תופעה כזו לא הייתה אפשרית. חזרה בתשובה התבטאה בהליכה עד הקצה וגררה לעיתים ניתוק קשר עם המשפחה. מנגד, חזרה בשאלה הייתה כרוכה בעזיבה טוטאלית של הדת.

דתל"שים אינם חילונים

במציאות של היום, דתל"שים אינם חילוניים, אלא מוצאים את עצמם בתוך הרצף הדתי-חילוני, ומתקרבים רבים אינם "חוזרים בתשובה"- אלא מתמקמים על הרצף של "הכיפות השקופות". היתרון הגדול שטמון בחובו של הפוסט-מודרניזם הוא היכולת שלא להיות מקובע בקונספציה אחת ולהיפתח לערוצים רבים במרחב האפשרויות והבחירה.

היכולת להיות "גם וגם", גם "חילוני" וגם "דתי", היא תוצר פוסט-מודרני מובהק. לעניות דעתי זו משמעות האמירה האותנטית והנוגעת ללב של אביב גפן – אני נשאר חילוני ואתאיסט, אך בד בבד אני מחפש קשר עמוק ליהדות ולדתיים.

אולם, כמו שהרוח הפוסט-מודרנית מאפשרת לרבים לחזור לחיק היהדות בלי ל"חצות את הקווים", כך היא מערערת את ההגמוניה של הציות לרבנים ושמירת ההלכה. גבולות המגזר הדתי הולכים ומטשטשים בתוך הרצף, ואולי זו אחת מהסיבות שמפלגות מגזריות מאבדות מכוחן הפוליטי.

אנו רואים יותר ויותר צעירים שחונכו על ברכי שמירת המצוות, הנוטים לשמור את ההלכה באופן סלקטיבי בלבד, לא ממקום של פשרנות דתית או חולשה רוחנית, אלא מתוך בחירה מודעת והעדפת ערכים מסוימים של התרבות העולמית על פני הדרישות ההלכתיות.

הדור החדש מזדהה עמוקות עם ערכי התרבות המערבית הגלובלית, ואנו מוצאים יותר ויותר צעירים וצעירות, חלקם למדו במיטב הישיבות והמדרשות, הדבקים בתורה כדרך חיים ומשקיעים רבות בלימוד תורה וחיי רוח, אך נקרעים בין מחויבותם לעולם ההלכה לבין הזדהותם עם תרבות המערב.

אנו עשויים למצוא תופעות אלו בתחומים הקשורים בשוויון וזהות מגדרית, מעמד האישה וטהרת המשפחה, צניעות וחברה, טכנולוגיה והלכה ועוד. חז"ל הגדירו מציאות חברתית זו באופן קולע למדי בפירוש על נבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט טו) –  "מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז ע"א)

ללמוד מהמלחמה הקודמת

דומני שאנו נמצאים היום בצומת היסטורית וקריטית עבור היהדות וההלכה, צומת דרכים המקבילה לאשר אירע בתקופת ההשכלה ובימי צמיחתה של התנועה הציונית. מרבית העולם הרבני דאז ניסה להילחם נגד ההשכלה ע"י הגבהת חומות ההלכה והקהילה. רק מעטים, כמו הרש"ר הירש וממשיכי דרכו ניסו לבנות דרך המשלבת בין השניים.

מלחמה זו נכשלה בראייה היסטורית ומרבית העם היהודי במאה ה-19 עבר תהליך של חילון. תופעה דומה התרחשה ביחס לתנועה הציונית. רוב העולם הרבני התנגד אליה מכל וכל. רק מיעוט של רבנים ובראשם הרב מוהליבר, הרב ריינס והרב קוק, השכילו לראות את החשיבות התיאולוגית, החברתית והמדינית של התנועה הציונית. גם מאבק זה בציונות נכשל ותוצאותיו היו הרות אסון.

ציור דיוקנו של הרב שמשון רפאל הירש (אוסף הספרייה הלאומית)

אילו העולם הרבני לא היה מתנגד לעלייה לארץ, יהודים רבים היו יכולים להינצל כפי שטען הרב סולוביצ'יק במסתו 'קול דודי דופק': "הדעת נותנת, איפוא, שבשעה שניתנה האפשרות לכנסת ישראל לשוב לארצה… היו היהודים החרדים צריכים להזדרז לדבר מצוה גדולה וחשובה כזו, ולקפוץ בשמחה והתלהבות אל תוך תוכה של עבודת הקודש – בנין וישוב הארץ. אולם, לצערנו לא נהגנו ככה… אילו היו לנו בארץ-ישראל יישובים צפופים לאורך כל הארץ, היה מצבנו שונה לגמרי".

יש שיטענו שדווקא בשל המלחמות והקנאות של העבר, ניצלה היהדות ומספרם של הישיבות היום גדול מאי-פעם. גם אם יש אמת כל שהיא בטענה זו, ניסיון להשתמש בטקטיקה דומה ולהילחם בפוסט-מודרנה באותם הכלים של הגבהת החומות, צפוי לנחול כישלון חרוץ לעניות דעתי.

כל מבצר, גבוה ככל שיהיה, לא יוכל להיות בלתי חדיר לרוחות הפוסט-מודרנה. נכון לעכשיו, אין כל אפשרות ריאלית לחסום הרמטית את גלי ההשפעה התרבותית, והם מחלחלים באמצעות המדיה, האינטרנט והרשתות החברתיות אפילו לתוך החברות הסגורות ביותר. בפרט אחר הטלטלה שעברה החברה החרדית בעידן הקורונה, רבים בקהילה זו עשויים להיפתח יותר לשימוש בכלים אלו.

המנהיגות הרוחנית בימינו הפכה לעיתים לשם נרדף למערך שירותי דת והשגחה רבנית. אתגרי השעה מחייבים אותנו לעבור מדפוס הנהגה של "השגחה רבנית" (Supervision) למנהיגות רוחנית בעלת מעוף המובילה חזון-על (Super-Vision).

אם נמשיך להילחם את המלחמות של האתמול בין הגישות השונות בעולם הרבני, אנו עלולים להחמיץ את העולם של המחר. היכן נהיה בעוד חמישים שנה? כיצד תיראה הקהילה ומה האתגרים ההלכתיים והרוחניים מולם תתמודד?

בספרי החדש, ניסיתי להציע עשרה עקרונות מנחים לבניית חזון לעתידה של ההלכה בעידן הפוסט-מודרני. אני מניח שיהיו שיסכימו כמו אחרים שיחלקו על חלק או אולי אף כל העקרונות. אבל, זה לא העיקר; איני טוען שכל האמת איתי – ייתכן שאני צודק וייתכן שלא. אני מאמין שבעת כה קריטית לעתידה של היהדות וההלכה, אנו צריכים להתכנס כולם, בית הלל ובית שמאי, אלו שבתוך הקו ואלו שמעדיפים את הספקטרום על פני הקווים הדוגמטים, כדי לדון על הנושאים הללו ולאתגר את עצמנו לגבי בניית חזון לעתיד.

אם לא נתעורר כעת וננסה באומץ וביושרה לתת מענה עמוק ומקיף ופתרון רלוונטי לשאלות הדור באמצעות הכלים ההלכתיים הקיימים בארגז הכלים, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד שניים או שלושה דורות עם כמות מדולדלת ומוחלשת של שומרי הלכה.

כפי שפתחתי, אני לא מאמין שאביב גפן בתהליך חזרה בתשובה, אבל אולי זה זמן עבורנו, המנהיגות הרבנית לכל גווניה, לחזור בתשובה…

הרב רונן נויבירט, מחבר הספר "גשר ההלכה – פסיקת הלכה בדור פוסט-מודרני" בהוצאת ידיעות ספרים. שירת בעבר כרב קהילת "אהל ארי" ברעננה.