שבוע לפני יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הרב בני לאו פרסם בחשבון הפייסבוק שלו סיפור טראגי על שני חברים מהצבא שהתאבדו. עם אחד מהם הוא שהה שבת שלמה אך לא הבחין שמשהו לא בסדר: "מרוב אורות גבוהים לא הייתי מספיק רגיש לראות".

הפוסט המלא של הרב לאו:

הפוסט הזה הוא הזמנה ובקשת עזרה מכם, הקוראים, לאיתור בן מחלקה שלי שלא מוכר כחלל צה"ל. את הסיפור שאני מעלה כאן על התאבדות של שני חיילים מהמחלקה שלי בטירונות הדחקתי שנים רבות. גם כעת הוא מעומעם ומטושטש. הניסיונות שעשיתי לעורר זיכרון של מעט החברים שנשארו לי מימי הטירונות לא העלו דבר. שניהם התאבדו סביב שבת של 8 במרץ 80. האחד – יוסף שניידר. חייל בודד. אידיאליסט. הגיע מארה"ב חדור מוטיבציה לשרת בצה"ל. לפני שהגיע לארץ הספיק לשרת שנה במרינס בארה"ב והגיע אלינו למחלקה לטירונות. היה מוזר, מופנם, לא משתלב, לא מבין לגמרי את ההומור הגס, רוצה ולא יכול. זיכרון עמום.

עם השני – משה דיזרעאלי, נוצר מעט יותר קשר. לא הרבה יותר. מ שחזר כאן את הסיטואציה שנתנה לי יומיים שלמים להיות לבד עם משה. זה היה שבועיים אחרי תחילת הטירונות, הגיע יום ששי ועמדנו לצאת הביתה. הסמל משה פרטוק עמד מול המחלקה והסביר שחייבים להישאר שניים לשמירה על הציוד. אחד מהשניים היה משה דיזרעאלי שרותק (בעיות משמעת).

היה צריך עוד אחד. הסמל הסביר לנו מה זה נוהל "מספרי מוות" (שמשאיר אותך ב"גורל" לשמור על הציוד). לפני שנערך לביצוע ה"גורל" שאל הסמל אם מישהו מתנדב להישאר ואמר שיש למתנדב סיכוי לצאת בשבת שלאחריה. עשיתי מהר חשבון שהשבת שאחריה היא שבת "זכור" שצמודה לחג הפורים (שחל במוצאי שבת) – הזדמנות להיות בישיבה בחג. מיהרתי להתנדב והחיילים עלו צוהלים ושמחים לאוטובוסים.

אחד המכי"ם, קובי בן עזרא, תפס אותי בצד לפני שעלה לאוטובוס ואמר לי: "לאו, עשית עכשיו את הטעות הכי קשה שלך בצבא. אף פעם לא מתנדבים להישאר. נותנים לך לצאת – תברח". כך אמר בן עזרא ועף לאוטובוס. נשארנו משה דיזרעאלי ואני, בתוך מחסן עמוס קיטבגים של החיילים וערמות מזרונים. כך בילינו ביחד עד שחזרה הפלוגה ביום ראשון בצהריים. יומיים של יחד מוזר.

משה היה בתוך עולמו ואני בתוך עולמי. עולמי היה אז ספוג באורות של הישיבה. תחושה של זכות מטורפת להיות חייל בצה"ל, מחשבות על גאולת ישראל, נסיון ללמוד בכל דקה פנויה. להכניס את הקודש לחול. חיים על אורות גבוהים. מרוב אורות גבוהים לא הייתי מספיק רגיש לראות את החושך שעטף את משה. זה היה חושך סמיך והעיניים שלי שהיטיבו לראות למרחוק לא השכילו לראות את הקרוב, את הכאן ואת העכשיו.

טכנית היינו המון שעות ביחד. אני זוכר שניסיתי מעט לדובב אותו על הבית, על המשפחה. כלום. לא שרטתי את החומה שלו. על מה כן דיברנו? לא זוכר. אולי בכלל לא? האם נוצרה איזו ראשיתה של ידידות? האם הוא ראה אותי? האמת – לא העסקתי את עצמי בשאלה הזו.

השבת עברה, החיילים חזרו והטירונות המשיכה. באמת ההתנדבות הצליחה לי. הייתי בישיבה בשבת ובפורים וכדי להגדיל את החגיגה זכיתי לשלג בגוש עציון ש"תקע" אותי וחזרתי לצבא רק ביום שני. באותו יום נלקחה המחלקה שלנו להיות "כיתת ירי" בלוויה של יגאל אלון (בגשם שוטף בגינוסר). למדנו איך מתנהלים בלוויה צבאית, איך יורים "מטח כבוד" בכדורים חסרי קליע, וחזרנו לבסיס.

באותו סופשבוע יצאנו כולנו הביתה. זו הייתה היציאה הראשונה שלנו כחיילים עם נשק (גליל). היינו נפוחים מגאווה. חזרנו ביום ראשון לבסיס ואז התברר לנו שבאותה שבת גם יוסף (שהיה מאומץ בקיבוץ יבנה) וגם משה שלחו יד בנפשם. אבל משה לא רק התאבד. לפני שירה בעצמו הרג את אביו. היינו כיתת ירי גם אצל יוסף וגם אצל משה. מחלקה מיומנת. הומור שחור. את הלוויה של יוסף איני זוכר. אבל את הלוויה של משה לא אשכח. האחים שלו עמדו ליד הקבר של האבא וצעקו "משה עשה מה שכולנו רצינו לעשות". רק אז נודע לנו שהבית היה רעוע כל כך, שהאבא היה מתעלל באמא ובאחים ומשה התנדב לסיים את מסכת ההתעללות הזאת.

יוסף מופיע ברשימת חללי צה"ל. קבור בקריית שאול. משה לא נמצא ברשימות לא של צה"ל, לא של גולני. מחוק. הלכתי לחוברת הסיום של הטירונות וגם שם אין זכר. מחוק. אני לא מכיר מספיק את חוקי הצבא ולא מצליח לאתר איזה שהוא קצה חוט שיחבר אותי לאחים שלו. הלוואי שהפרסום יעזור לפגוש מישהו מהם.

כן, גם יוסף ומשה הם חללי צה"ל. הם חלק מהערוגה המופלאה הזו שלנו, חלק מצריבת החיים שלנו וחלק מסיפור האומה הזו שקומתה נבנית מאלפי סיפורי חיים שכאלה. השנה אדליק שני נרות נשמה, לזכר יוסף ולזכר משה ואיתם אוסיף תפילה אישית שהערפל הכבד שעוטף את העולם השנה יעזור לנו להנמיך מעט את האורות המסנוורים של האידיאות הגדולות כדי לא להחמיץ את החיים שמתנהלים כל כך קרוב אלינו, כאן על פני האדמה.

שעתיים לאחר פרסום הפוסט, הרב לאו הוסיף עדכון וכתב: "אזהרה – קשה לעיכול: ח"כ אורנה ברביבאי (אלופה במיל. ראש אכ"א) ערכה בירור במשרד הבטחון לגבי הסטטוס של שמואל דישראלי. יש חיילים שנרשם להם "קלון" גם במותם ונשללת ממשפחתם הזכאות שהם ייחשבו כחללי צה"ל. זה היה המקרה של שמואל. ועדה בדקה את המקרה לעומקו והכריעה שהוא נושא קלון בגלל רצח האב. אז למרות שהיה בזמן שירותו, והלוויה הייתה צבאית (ואף מונצח באתר של גולני) הוא לא מוגדר כחלל מערכות ישראל".