באופן אבסורדי, כחול לבן כיוונה בימים האחרונים לממשלת מיעוט, זאת שאחרי מועד ב', כשהשמאל גבר על הימין, כחול לבן בחרה שלא להקימה.

דווקא כשהחלום מתרחק, המוטיבציה שם עולה, והיה נראה בימים האחרונים, שלולא יקום ח"כ ויצווח שהוא מתנגד להקמת ממשלה כזו, אנחנו לא רחוקים מהקמה של ממשלה כזו.

הנדל והאוזר דבקו במתן דה-הלגיטימציה בממשלה בתמיכת המשותפת לאורך כל הדרך. לאחר שנספרו כל הקולות, רבים טענו שישנו רוב נגד בנימין נתניהו בכנסת ה-23. לכאורה, הטענה הזו היא איננה מצג שווא.

אך הבנו אמש שלאחר יותר משנה שכל המערכת הפוליטית מתנקזת ל-"כן ביבי", או "לא ביבי", הגיעה אשה אחת, שנראה במבט לאחור שהיא השתנתה ב-180 מעלות, ולימדה אותנו מה באמת לפני הכל.

כאמור, כבר למעלה משנה שהמערכת הפוליטית שואלת את עצמה שאלה אחת ויחידה: נתניהו – כן או לא. דעותיו של הציבור אכן מושפעות ומתנקזות בנתניהו. אם מיישרים מבט לכיוון המוטיב המדיני-ביטחוני, רוב העם ימני. ישנו מעין קונצנזוס בנושא עזה לדוגמה. במידה ולפני הבחירות הנושא הביטחוני משחק תפקיד מרכזי, יהיו לכך השלכות. לטובת הימין כמובן. במידה והנושא החברתי משחק תפקיד מרכזי, השמאל ביתרון פתיחה. היה נראה שלמרות שלל הדילמות והגירעון התופח, אין כבר ימין ושמאל. אם רוב העם ימני, מדוע הימין אינו מגיע ל-61?

כך בציבור, וכך גם בפוליטיקה. הנדל והאוזר, ימניים ללא עוררין. אולם, הם משוועים לכך שנתניהו יודח. לכן הם נמצאים כיום בצד השמאלי של המפה לכאורה.

היה נראה בשנה האחרונה שאם האג'נדה היא הדחת נתניהו, מותר ורצוי לעשות הכל על מנת להשלים את המשימה, ולהפך. הגיעה אורלי לוי, בתו של דוד לוי הליכודניק המיתולוגי, וקבעה שאחרי הכל, בישראל זה משחק של אידיאולוגיה.

כי עד עכשיו היה נראה שדעתו של ח"כ על נתניהו גוברת על כל אידיאולוגיה. גנץ לא חפץ כל כך בשיתוף פעולה עם המשותפת, אבל לשניהם יש אג'נדה משותפת להדיח את נתניהו. באה אורלי לוי ואמרה 'סטופ': צריך להדיח את ראש הממשלה, אבל למכור את הערכים? במילים אחרות: משוגעים, רדו מהעצים.

מלבד אי הוויתור על האידיאולוגיה, אורלי לוי סיכנה במהלך הזה את שותפותה עם עמיר פרץ. פרץ הוא זה שהציל אותה מטביעה.

מפלגת גשר לבדה שווה גרוש. מנגד, פרץ היה צריך להבין שהוא מקיים שת"פ עם ימנית. יש ביניהם הסכמה ודגש על הנושאים החברתיים, פרץ לא העלה בדעתו שהמשבר הראשון ביחסים יגיע מכאן.

כל עוד נתניהו הוא רה"מ, יימשכו התזוזות בין הגושים, אבל ברגע האמת, לא התככים והמזימות יקבעו, אלא האידיאולוגיה שנשארה מאחור.