למרות מה שעשו לו אנשי "ימינה", בן גביר היה חייב לגלות אחריות, להיות מבוגר אחראי, ולפרוש. למה?

[א] כי מבחינה ערכית הקולות של אדם שמייצג את "ארץ ישראל השלמה" יכלו עכשיו להיות ההבדל בין תיקו 60 לממשלת ריבונות של 61 שאולי תקום לאחר ספירת קולות החיילים. זה יהיה לא נעים בכלל.

[ב] גם מבחינה "עסקית-פוליטית" הוא יכל להגיע לסיבוב הבא עם "קלף" שמראה שהוא שווה 84 אלף קולות ולנסות עם "הקלף" הזה להיכנס למפלגה אחרת. כעת "המניה שלו" שווה כ-20 אלף קולות בלבד.

הליכוד (ויהדות התורה) עשו איתו משא ומתן ונתנו לו אפשרות לרדת מהעץ שהוא טפס עליו והוא לא נצל זאת.

לאור כל הנ"ל הוא היה צריך לקחת את מה שמציעים לו ולפרוש בצורה מכובדת, ואז הוא גם היה מרוויח רשימה (קצרה אמנם) של הישגים לנופף בהם לקהל שלו, וגם היה נשאר עם "קלף ה-84 אלף" ביד.

כשהוא רץ, למרות שלא היה לו סיכוי לעבור, הוא נשאר קירח מכל הכיוונים וחיזק את מתנגדיו ששוב יכולים היום לטעון שהוא לא אחראי ואין למה לעשות איתו עסקאות.

הרי אם הדיווחים של ח"כ מיקי זוהר מהליכוד, על כך שהמו"מ פוצץ כי בן גביר התעקש על אי אלו שינויים במדיניות בהר הבית שנתניהו סרב להם, אז שוב בן גביר הוכיח שהוא לא פוליטיקאי משופשף מספיק: או שעובדים עליו ומפרים לו הבטחות, או שהוא לא משיג את מה שהוא רוצה להשיג או שהוא לא יודע להתפשר בעולם שבו אתה חייב להתפשר כדי להגיע ליעד.

לסיכום:

1. למרות הביקורת (המוצדקת) על כך שבנט פסל את בן גביר, לא יהיה הוגן להשוות בין השניים: בנט בחכמה ובתחבולה הגיע להיות שר כלכלה, חינוך וביטחון לעומת בן גביר וחבריו שעדיין מנסים להיכנס בתחנונים לכנסת.

אז נכון, בנט לא "הסגן של אלוקים" ולא ראוי שהוא יפסול אנשים ומחנות(!) אבל גם אנשי "עוצמה" צריכים לדעת את מקומם האמיתי.

2. בהמשך לנ"ל, נצטט את דבריו של הפרשן עמית סגל בעניין: "‏בן גביר, מרזל ועצמה יהודית: 6 מערכות בחירות, מיליוני ספינים, מאות סקרים שעוברים, 0 הצלחות. חצי מיליון קולות לפח. ישובו בפעם השביעית בבחירות לכנסת ה-24".

השורה תחתונה: במלחמות יש רק מפסידים, ומי ששוב הפסידה זו הציונות הדתית.

את הבחירות הללו החרדים יסיימו עם כ-17-18 מנדטים, הערבים עם כ-15, והסרוגים עם 6-7 (+קולות שהלכו לפח/למפלגות ימין אחרות). כמה חבל.

הכותב: מאיר כהן, פרשן ועורך דף הפייסבוק "אסטרטגיה פוליטית בועטת"