האב מספר: ניתאי עמאר ז"ל אמר "צריכים אותי" ויצא לעוטף

בשעה 6:29 בבוקר של שמחת תורה, בתוך בית מלא משפחה וחג, ניתאי עמאר הסתכל על אבא שלו ואמר משפט אחד קצר: "צריכים אותי". תוך דקות הוא כבר היה על מדים, בדרך החוצה - בלי לחכות שיקראו לו, בלי להבין עד הסוף לאן הוא נכנס.

בראיון לסרוגים, אביו מיכאל חוזר לרגע הזה - ולחיים שלמים שמובילים אליו. לא רק הקרב שבו נפל, אלא הילד שהיה, האדם שגדל להיות, והדרך שבה חי - עד הרגע האחרון.

צפו בראיון עם מיכאל עמאר - אביו של ניתאי עמאר ז"ל

6:29 בבוקר

שמחת תורה. קיבוץ מלא אורחים,  חג באוויר. ואז מתחילות אזעקות. בהתחלה זה עוד מרגיש כמו שגרה. נכנסים לממ"ד, יוצאים, לא מתרגשים. אבל בתוך הדקות האלה, משהו אצל ניתאי כבר זז. הוא עם הטלפון, מחובר למה שקורה באוגדה - ואז אומר: "צריכים אותי".

לא שאל שאלות, לא חיכה שיקראו לו. תוך דקות הוא על מדים, יוצא מהבית, עולה על הרכב ונוסע. "לא הבנו שזה הרגע האחרון", אומר מיכאל.

רק אחר כך התברר - אף אחד לא הקפיץ אותו. זו הייתה החלטה שלו. יוזמה. הבנה של גודל השעה, הרבה לפני שכולם הבינו.

לבד מול עשרות מחבלים

ניתאי הגיע לאזור תל גמה, ניסה להגיע לאוגדה, נתקל במחבלים - ונכנס ללחימה. כמעט לבד. עם נשק ושתי מחסניות.

"אני בטוח שהוא הציל אנשים", אומר אביו. "הם עצרו את האסון בתחילתו. מה שהיה יכול להיות - היה הרבה יותר גרוע".

בבית, בזמן הזה, המשפחה עדיין בתוך החג. מנותקים. מתפללים, עושים קידוש, מנסים להבין מה קורה. בצהריים הם מתחילים לחשוד, ורק בערב לאחר מכן מגיעים הקצינים.
"הסתכלנו אחד על השני והבנתי. עד אותו רגע קיווינו שיש טעות".

ניתאי עמאר. צילום: באדיבות המשפחה.

הילד שראה את מי שאחרים לא רואים

אבל הסיפור של ניתאי לא מתחיל ולא נגמר בקרב. הוא מתחיל הרבה קודם. ילד שלא תמיד ישב בשקט, קצת שובב, אבל עם לב שלא עובר ליד אנשים.

מיכאל מספר על ילד שהגיע לשבעה אחרי מותו וסיפר איך ניתאי הגן עליו כשהציקו לו בבית הספר - איך פשוט ניגש ואמר: "אני האח שלך מעכשיו". או על הפעם שנתן מעשר מהמשכורת הראשונה שלו בלי שאף אחד ידע.

"גילינו את הדברים האלה רק אחרי", הוא אומר. "כל הזמן אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים".

לא רק מפקד - בן אדם

גם בצבא הוא היה כזה. לא מפקד שצועק - מפקד שמסביר. כזה שנותן לחיילים ללמוד בזמן המתנה לתרגיל, כזה שמוותר על שבתות בשביל מי שקשה לו. "הוא רצה שהם יבינו למה", מספר מיכאל. "לא רק שיעשו".

ניתאי עמאר ז"לצילום: באדיבות המשפחה

סגירת המעגל שלא תיארו לעצמם

אחד הרגעים המטלטלים עבור המשפחה הגיע דווקא סביב הכנסת ספר התורה לזכרו. כבר בשבעה החליטו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו של ניתאי, ובמרוץ נגד הזמן הספיקו להשלים אותו עד שמחת תורה.

אבל אז הגיע הרגע הבלתי נתפס: הספר נשלח לנתיבות לתפירה - אצל אותו רב שלימד את ניתאי לקרוא בתורה לבר המצווה שלו. "פתאום הכל התחבר", מספר מיכאל. "אותו אדם שלימד אותו אז - סוגר את המעגל עכשיו עם הספר שלו".

הרב עצמו התרגש עד דמעות, סיפר איך הוא זוכר את ניתאי יושב ולומד אצלו - ופתאום הספר חוזר אליו, בדרך כל כך לא צפויה.

הרגע שבו נפרדים באמת

שנתיים אחרי, הגיע רגע קשה אחר - החזרה לחדר של ניתאי בקיבוץ.

הבית כולו כבר לא נראה אותו דבר. אחרי תקופה ארוכה שהוא עמד סגור - הוא נפגע, התמלא עובש, ניזוק. אבל בתוך כל זה, החדר של ניתאי נשאר כמו קפסולה בזמן.
"כל הבית נאכל מעובש ומעכברים - והחדר שלו כלום. שום דבר. נקי. שמור. כאילו לא נגעו בו", סיפר מיכאל.

ואז הגיע הרגע לפרק את החדר שלו. "ישבנו שם ונפרדנו", הוא אומר. "עד אז זה היה כאילו הוא עוד רגע חוזר".

אבל זה לא היה רק לפנות דברים - זה היה לפרק את החדר עצמו. הקירות מגבס ירדו, הרהיטים הוצאו, כל מה שהיה שם פשוט נעלם מול העיניים. "ראיתי פתאום שכל החדר איננו", הוא מתאר. "נשאר רק הקיר".

ניתאי עמאר.צילום: באדיבות המשפחה

המשפט שנשאר

ובתוך כל זה, יש משפט אחד שנשאר. משפט שכתב ביומן שלו: "תעבוד בשקט - ההצלחה כבר תעשה את הרעש". היום זה סטיקר, אבל מבחינת המשפחה - זו תמצית החיים שלו. לעשות, לתת, בלי לחפש הכרה.

דווקא הרגעים הקטנים

וכששואלים את מיכאל למה הוא הכי מתגעגע - זה לא לרגעים הגדולים. דווקא לשישי בערב. "הוא לא היה מוותר לנו", הוא מחייך בעצב. "שלושה-ארבעה פיוטים. הקול שלו… לזה אני מתגעגע".

ניתאי עמארצילום: באדיבות המשפחה

ומה לוקחים מניתאי?

לקראת יום הזיכרון, הכאב חוזר במלואו. אבל לצד זה, יש גם רצון לספר. להעביר הלאה.

“אם יש משהו לקחת מניתאי”, אומר מיכאל,"זה להיות טובים אחד לשני. לראות את האחר, לאהוב בלי חשבון. זה כל הסיפור".