את מאמרו של אחי (הביולוגי, לא "הבנטי") הרב חגי שליט"א על הצורך בהעדפת החרדים על פני לפיד, קראתי (והתרגזתי) מיד לאחר שסיימתי לעיין בספר הנהגותיו של סב סבתי ר' דוד בהר"ן זצ"ל.

ר' דוד מותיקי ירושלים, היה יהודי שחייו היו פשוטו כמשמעו בתוך ארבע אמות של הלכה. חיים של חסד, של יראה ואהבה, של לימוד תורה ללא גבולות ותוך הקרבה לאין קץ, של דקדקנות בכל מצווה ושל מסירות אדירה לחינוך ילדיו וקרוביו. את ר' דוד ואת צאצאיו הרוחניים הייתי שמח בהחלט לקחת איתי לאי בודד כהמלצת אחי, ולחיות איתם חיים של תורה ויראת שמיים.

אולם, לצערי, בספר על ר' דוד, כמו בכל הספרות החרדית ישנם עוד כמה פרקים המעלים תהיות האם שותפי לאי הבודד אינו שוגה לעיתים בשגיאות טראגיות העולות ביוקר רב, לו ולעמו. כך למדתי מהספר כיצד ר' דוד וחוגו טעו בשעה שכינו במכתביהם את אליעזר בן יהודה "בן השטן הארור" ואסרו בכל תוקף על השימוש בעברית.

הם טעו במלחמה שאסרו על כל נסיון של חיבור למפעל הציוני ולמוסדות הלאומיים, ובכך שראו בהרצל ובאנשיו משיחי שקר המאיימים על שלום העם. צאצאיו של ר' דוד הממלאים את שכונותיה החרדיות של ירושלים, ובחלקם מגדפים היום בעברית רהוטה את ממשלת ישראל, תוך שהם נהנים מהגנתה וממימונה, הם ההוכחה הטובה ביותר לטעות זו.

לא כל בני המשפחה דבקו בטעות. בנו, ר' נחום ויספיש זצ"ל יצא משכונות ירושלים וכחקלאי חרדי בודד היה מראשי המושבה שפיה עד שנפל על משמרתו במאורעות תרצ"ח. ר' נחום ניסה להציב מודל לבני הישוב הישן של התיישבות חרדית השומרת על קלה כבחמורה מתוך תקווה כי רבים ילכו בעקבותיו, אך לשווא. סבי, הרב צבי לונדין זצ"ל הבין גם הוא את הטעות החרדית בשעה שנאלץ כבן ישיבה בחברון של תרפ"ט להתחבא באימה בעת שהפורעים שחטו את חבריו. שחיטה שהתאפשרה לאחר שראשי הישיבה והישוב החרדי סירבו לקבל סיוע מ"ההגנה", כי "הערבים יוצאים רק נגד הציוניים".

שניהם היו בין המעטים שהבינו את הטעות והצטרפו לציונות הדתית שהבינה כי אין שום סתירה בין תורה לחיים של יצירה, לאומיות ואחריות. אולם, לגודל האסון ההיסטורי, הם ושאר המצטרפים לציונות הדתית היו במיעוט. מרבית הציבור החרדי נותר נאמן לעמדתו המסורתית ולפיה "חדש אסור מן התורה". מרבית הציבור החרדי המשיך להאמין ששקר הציונות והבל המודרנה, שדברי הרב קוק על התחדשות התורה ודור הגאולה הינם הבל ורעות רוח, שכל מי שאינו מיישר קו עם "הגדוילים שלנו" תורתו אינה תורה, ומחלוקות לשם שמיים (כמו ויכוח בין אחים באדיבות "סרוגים") יכולות להתקיים בגבולות גזרה מצומצמים מאוד (של כמה רחובות בבני ברק וירושלים).

הזחיחות כלפי מי שאינו ליטאי

הלם השואה והקמת המדינה שהוכיחו מעל לכל ספק את צדקת הדרך הציונית דתית, אפשרו חלון הזדמנויות קצר לשינוי המצב. רוב הציבור החרדי הבין את טעותו. הוא לחם, התיישב, נשא במאמץ הלאומי ותנועות פוליטיות כמו "פועלי אגודת ישראל" (ז"ל) סללו דרך חדשה של תורה והתיישבות, יחד עם נאמנות מלאה לדרך החיים החרדית. אולם, חלון ההזדמנויות נסגר חיש מהר.

ניסיונות כפייה חילוניים, החלטתו האסטרטגית של "החזון איש" זצ"ל לכונן מחדש את עולם התורה, ונדיבותם של ראשי ממשלות כבן גוריון ובגין, שחשו נוסטלגיה כלפי מי שנתפסו כממשיכי העולם היהודי הישן, כל אלו אפשרו את הקמתה של "חברת הלומדים". חברה זו הצליחה במשך חמישה עשורים לכונן מחדש את החברה החרדית ולהעצים אותה על מעלותיה בתחום התורה והחסד, אך גם על חסרונותיה וטעויותיה.

המרכזיות שבטעויות אלו הינם הזחיחות, הסגירות וחוסר האחריות. את הזחיחות ניתן לחוש היטב בתחושת העליונות כלפי כל מי שלא "ליטאי" יקרא כלומר: חסידים, ספרדים ובעיקר ד"לים, כפי שמקובל ב"יתד נאמן", לכנות את חובשי הכיפות הסרוגות, שכלל אינם ראויים לתואר רב (אלא אם כן צריכים אותם למשא ומתן הקואליציוני).

הסגירות באה לידי ביטוי בעצימת העיניים נוכח אחוזי השבאבניקים ההולכים וגדלים, נוכח העול הכלכלי האיום אחרי ארבעה דורות של משפחות אברכים וכמובן נוכח המשך ההתייחסות למדינה היהודית הריבונית כ"גלות". ואילו בחוסר האחריות ניתן להבחין ביחס המופקר לתקציב המדינה, בחוסר האחריות של תלמידי הישיבות החרדיות הנמלטים על נפשם מעיירות מופגזות, תוך שהם שוכחים לרגע את "רבנן לא בעי נטירותא" ומותירים את בני הישיבות הציוניות לעמוד בחזית (פרטים אצל תלמידיו של אחי בישיבת שדרות, ובכל ערי ישראל), בחוסר הזיקה לארץ ישראל (ע"ע איומי המפלגות החרדיות לקדם פינוי ישובים אם בנט ילך עם לפיד), וכמובן מעל הכל-בחוסר הנכונות לצאת למלחמת המצווה ואף לא לטרוח להגיד תפילה לשלום חיילי צה"ל.

אל מול חסרונות אלו העולם החרדי מלא ביתרונות אדירים. אורח החיים הצנוע, גודל המשפחה, המסירות, הרוחניות, דרך הארץ וכמובן לימוד התורה הינם יתרונות עצומים , בוודאי אם נשווה אותם לתרבות הראליטי והמועדונים (שגם להם יתרונות משלהם,אבל אין לי עוד אח להתווכח איתו על זה) אבל העולם החרדי חייב להשתנות, חייב שלא לטעות שוב ושוב בטעויות של ר' דוד בהר"ן ותלמידיו.

העולם החרדי חייב להשתנות

נכון, החלו כבר שינויים, הם חשובים ומשמעותיים, אך הם איטיים מדי. לא הציבור החרדי ולא עם ישראל יכולים לחכות עוד זמן רב. מאות האלפים שהצביעו בעיקר לסיסמא (השטחית והדמגוגית וכו') של שיוויון בנטל לא עשו זאת (ברובם) משנאה,אלא מתסכול ואפילו מיאוש נוכח התנהגותו הלא מובנת של חלק כל כך גדול וכל כך חשוב בעם ישראל.

"לעת כזאת הגעת למלכות"-מיקומו של הבית היהודי כשחקן הציר בשאלה עם מי וכיצד תורכב הממשלה מטיל על כתפיו משימה היסטורית. אינני מקנא בנפתלי בנט. הוא עומד כרגע על פרשת דרכים גורלית מבחינה פוליטית וערכית, נתון ללחצים אדירים ועשוי לצאת כמנצח הגדול אך גם כקרח (פוליטית כמובן..) מכאן ומכאן.

אני תפילה שהקב"ה יתן לו ולאנשיו את התבונה לסייע לעולם החרדי לשוב בו מטעותו ההיסטורית וליטול חלק חשוב בבנין המדינה היהודית שלנו. סיוע זה הינו כה חשוב עד שהוא עשוי להצדיק גם בריתות פוליטיות עם אישים שנמצאים אולי בעדיפות השנייה בנסיעה לאי הבודד. אולם, כדי שלא נמצא את עצמנו לבסוף על האי הבודד צריך הרבה יצירתיות, אחווה, מקוריות ונכונות לשינוי מהותי. בסופו של דבר וסליחה על ההתנשאות, גם ר' דוד וצאצאיו עוד יגידו לנו תודה.

==

יוסי לונדין הוא דוקטורנט למדעי המדינה בבר אילן ומורה ומרצה להיסטוריה ואזרחות במכללת 'אורות ישראל' וישיבת 'דרכי נעם'.