המן בא אל אחשורוש וטוען: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

כפרעה לפניו, דוקא הצורר הוא המכיר בכך שהיהודים הם עם.

כבלעם לפניו, המן אינו טורח אפילו לנקוב בשמו של העם שעליו הוא מדבר. לפחות לפי הצורה שבה המגלה בוחרת להציג זאת, יתכן שגם אחשורוש לא היה יודע לעולם מיהו העם המדובר, אלמלא נודע לו על כך אח"כ מפי אסתר (וגם זה, רק אם יחבר אחשורוש יחד שתי אמירות שונות של אסתר, אחת – שעמה נמכר להשמיד להרוג ולאבד, והשניה – שמרדכי היהודי הוא בן דודה).

האם גם היהודים רואים את עצמם כעם?

עם בשושן הבירה?

מעניינת ההבחנה העומדת בבסיס דברי המן. המן מכיר בכך שהיהודים הם עם. אלא שזה לא נכנס לשום הגדרה מההגדרות המסודרות של המלך. לכן אומר המן שלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

במלכות אחשורוש היתה הכרה בהגדרת כל עם ועם. מלכות אחשורוש היתה אימפריה שלא כפתה את דתה ולשונה על הממלכות הכבושות תחתיה. המלך החזיק מאה עשרים ושבעה סופרים שידעו לכתוב אל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ.

גם ליהודים ניתן חופש פעולה לקיים את דתם כרצונם. איש לא הפריע להם להיות יהודים.

הנחת העבודה של המלך היא שהכל מסודר, כל עם יושב על טריטוריה מסויימת, כפוף לפחה מסוים, ומדבר לשון מסויימת. המן מגלה שיש עם אחד שלא מציית לכללים האלה, ובכל זאת הוא עם. וזה יוצר בעיות מטרידות מאד: אחשורוש מוכן לתת לכל עם ועם להיות חפשי ולדבר בלשונו. תפישתו היא שאין עמים, יש אזרחים. וככל מעצמה פלורליסטית, תפישתו הפלורליסטית היא קיצונית ורדיקלית, והוא כופה את הפלורליזם שלו בכח ובקנאות. כל אדם ידבר בלשון מדינתו, אין שוה לו להניח עם המפוזר בכל העמים שאינו מקבל את הסדר הפלורליסטי שכל עם ידבר בלשונו.

בסופו של דבר הממלכה היא שהתקפלה. בסופה של המגלה נשלחו אגרות בעוד שפה אחת: "וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם".

אבל מי בכלל הגדיר את היהודים כעם?

האם הם עם? אסתר לעמת מרדכי

מרדכי הגיד לעבדי המלך אשר הוא יהודי. על אסתר הוא צוה שלא תגיד את עמה ואת מולדתה.

חז"ל מתארים את אחשורוש המתחנן בפניה לשוא כדי שתאמר לו את עמה. אבל ברמת הפשט יש לשאול: האמנם יכלה אשה לסרב לצוויו של המלך?

מסתבר שבארמון דווקא ידעו: ידעו שהיא משושן הבירה. לכן, לא חשו שם שחסר להם מידע כלשהו. הלא ידעו בדיוק איזה פקיד הביא אותה, הביא אותה הפקיד של שושן הבירה. יש להניח שהפקיד הזה גם מילא טופס בשלשה העתקים. איש לא היה צריך לשאול את אסתר את עמה.

אבל מרדכי הגיד להם אשר הוא יהודי. למה הוא הגיד להם? אבי מורי שליט"א מפרש שהכל ידעו שהוא יהודי, אלא שהוא הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר שמפני שהוא יהודי הוא פטור ממצות המלך להשתחוות להמן, כי דרך מלכי פרס היתה להניח לכל עם ועם לשמור את דתי אלהיו. ולכן גם עבדי המלך הגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כלומר: האם באמת יפטרנו המן מלהשתחוות משום כך. עולה מכאן שמרדכי היה יהודי בגלוי, אבל הוא הציג את הדברים בנמיכות. הוא לא אמר ה' הוא האלהים ואני אינני משתחוה להמן, אלא אמר אני ככל העמים, עובד את אלהי כמו שכל עם עובד את אלהיו.

מרדכי אמר: יש לי פטור מטעמים דתיים, וזה משהו אישי ופרטי שלי, פטור מטעמי דת ובריאות. הממלכה תמשיך להתנהל כפי שצוה המלך, לי אישית יש פטור מטעמי דת ומצפון. הולכים עבדי המלך ובודקים היעמדו דברי מרדכי, כלומר: האם המן יקבל את התירוץ. מכאן אפשר ללמוד שמרדכי לא עשה זאת מאד בגלוי. המן כלל לא הרגיש שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, רק עבדי המלך השטינקרים, החובבים רכילות ואקשן, הם המעוררים את המן.

מה היה קורה אילו היתה המגלה הופכת את הלשון, וכותבת במרדכי "כי הגיד להם את עמו ואת מולדתו" ובאסתר "אין אסתר מגדת אשר היא יהודיה"? לא היה חסר דבר. אבל למגלה יש מסר: המגלה הדגישה במרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר: הגיד להם שבגלל יהדותו אינו כורע ומשתחוה, לכן אמרו עבדי המלך להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כלומר האם יקבל המן את ההסבר ויניח למרדכי. באסתר הלשון אין אסתר מגדת את עמה. בנגוד לפקידים הסוברים שאסתר פרסיה, וחוץ מזה היא גם יהודיה (ולכן אולי אפשר לתת לה חופש דת) עומדת המגלה על כך שאת עצם עמה לא הגידה, שאלמלא היה נכתב כך היה אפשר לחשוב שעמה פרסי אלא שהיא גם יהודיה. המגלה מדגישה שאת עצם הדבר החשוב לא הגידה. לא שלא הגידה פרט קטן באישיותה, אלא שלא הגידה את עמה ואת מולדתה.

ובכלל, יש להעיר על המלה מולדת המופיעה כמה פעמים במגלה. בכל מקום בתנ"ך מולדת הוא מושג גיאוגרפי. ארץ. רק במגלת אסתר מולדת הוא כנוי לעם. היהודים ממשיכים לראות את עצמם בני מולדת אחת ועם אחד אע"פ שהם מפוזרים. יהודי שנולד בשושן חש שהוא הגלה מירושלים. (וראה להלן). העם כולו הוא עם אחד המחובר למולדת אחת. לא שושן הבירה מולדתו. מרדכי ואסתר שומרים על יהדותם, ועל שיכותם למולדת אחרת מזו שבה הם חיים.

מרדכי שומר אפוא על יהדותו, אבל ככל יהודי בגלות הוא מוצא דרך להיות חלק מהשלטון. הוא זוכה בתפקיד חשוב: יושב בשער המלך. כלומר: מרדכי הוא זה שבכל בקר אחרי התפלה, מסיר את הקפוטה והמגבעת, לובש חליפה ועניבה, והולך לשבת בשער המלך. הוא משחק משחקים פוליטיים מול המן, ועושה כמיטב יכלתו לרצון שני אדונים: מצד אחד, להראות למלך שגם יהודי יכול להיות פקיד בכיר טוב, ומצד שני: לעשות כמיטב יכלתו למען אחיו היהודים. לא תמיד זה מסתדר. אבל הוא מתמרן יפה מול המן, העושה אף הוא את מעשיו בחצר המלך, לכוון שהוא מאמין בו. המגלה מראה את התככנות בעניין. היא מראה כיצד כל אחד מהם עושה את פעולותיו בחצר המלך, ודי בולט במגלה שמרדכי והמן אינם משוחחים ביניהם לכל ארך המגלה אפילו פעם אחת. כל אחד מצדו עושה את המאמצים הפוליטיים שלו.

עד כמה הם יהודים בגלוי

ובכל זאת, צריך לשאול עד כמה היהודים באמת מרגישים עם. כבר עמדו גדולים וטובים ממני על כך שמרדכי ואסתר נושאים שמות נכריים. (לאסתר יש גם שם יהודי אבל היא ממעטת להשתמש בו). לא רק שמותיהם. המגלה מלאה ביטויים כפולים: פור הוא הגורל, הדסה היא אסתר, החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון וכו'. הדו-לשוניות שמאפיינת את היהודי הקורא לעצמו גם בשם זר, מאפיינת גם את יהודי שושן.

במגלת אסתר יש תרגום תוך כדי המגלה. מלועזית לעברית, כגון פור הוא הגורל. ומעברית ללועזית, כגון החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון, שנים עשר חדש הוא חדש אדר, וכן הדסה היא אסתר. בסוף המגלה נצחה הפרסית את העברית. המגלה נקראת מגלת אסתר, החג לדורות נקרא פורים, והתאריך המצוין לחג כולל רק את שם החדש: "להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה". לאורך כל המגלה מופיע כל חדש הן בשם והן במספר, ורק בקבלה לדורות מספר החדש לא מופיע, מופיע רק שמו. היהודי בשושן קורא לבניו בשמות פרסיים, הוא משתמש בלוח השנה הגויי, (אם הוא צדיק במיוחד, הוא מוסיף בסוגרים את התאריך העברי), הוא נעשה עבד.

מרדכי מוצג כ"מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:  אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". יש להניח שמרדכי עצמו לא הגלה מירושלים. הוא נולד בגולה, כמה דורות לאחר הגלות, אבל הוא מציג את עצמו כמרדכי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה. יש לכך שני צדדים: א. הוא רואה את עצמו כמי שחי בגולה רק במקרה, עקב טרגדיה היסטורית (ובכ"ז הוא לא עולה לארץ, למרות שהשערים פתוחים). מרדכי רואה את עצמו כאילו הוא יצא מירושלים. ירושלים היא עמו ומולדתו, אע"פ שנולד בגלות. ב. מרדכי מיוחס כמי שהגלה מירושלים עם יכניה. היו שתי גלויות מירושלים. עם יכניה גלו היהודים הנכבדים יותר. למרדכי חשוב להודיע שהוא מגולי יכניה, כלומר: מצאצאי גולי יכניה. מסתבר שכמה דורות אחרי הגלות, היהודים עדיין מתבדלים אלה מאלה. אלה שהגלו עם יכניה (כלומר: צאצאיהם) עדיין מתגאים ביחוס שלהם לעמת צאצאיהם של אלה שהגלו אחת עשרה שנה אחריהם. מרדכי מייחס את עצמו לגלות המיוחסת יותר, ועם ישראל מְפֻזָּר וּמְפֹרָד.

ועם זה שמרדכי ואסתר נושאים שמות נכריים, מרדכי הוא הנקרא לכל אורך הדרך בשם מרדכי היהודי. מסתבר שכל אנשי שושן ידעו שהוא יהודי וכינוהו מרדכי היהודי.

התכנית של המן

נניח רגע לשאלה האם היהודים הם עם, והאם הם מציגים את עצמם כיהודים או כפרסיים, ונבחן כיצד רואים אותם הגויים אשר סביבותיהם.

נבחן את תכניתו של המן, במהלך הדורות נעשו כמה סוגי נסיונות להשמיד את היהודים. תתכן מערכת השמדה ממלכתית מתוקצבת ומתוקתקת כדרכו של היטלר. אבל יש דרכים פחות יקרות להתנכל ליהודים. אפשר להשתמש בפוטנציאל השנאה הקיים אצל ההמון, לעודד אותם לערוך פוגרום ביהודים, וההמון בד"כ מנצל את הההזדמנות ומספק את הסחורה. לשלטון זה לא עולה אגורה שחוקה.

יתכן שזה העניין כאן. כאשר בא המן אל המלך עם הצעתו המפתה: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ", המלך עושה צעד מפתיע: מוותר על הכסף. הוא נותן להמן רשות לעשות כאשר טוב בעיניו, כמה שאפשר לעשות בעזרת טבעת המלך, אבל מוותר על הכסף. (אם כי יש מפרשים שהוא לא מוותר אלא אומר הרשות להביא את הכסף נתונה לך, וטעמם מסתבר, ולא כאן המקום להאריך).

מדוע? איזה מלך מוותר על עשרת אלפים ככר כסף? התשובה היא שהוא מוותר לא רק על הכסף אלא גם על עושי המלאכה. עושי המלאכה הוא ביטוי שנזכר בעוד מקום במגלה: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים". (זהו ביטוי שנזכר גם בספר מלכים כתיאור אנשי מנגנון המקדש, ומוזכר במגלת אסתר כחלק ממערכת שלימה של ביטויים השאולים מעולם המקדש). עושי המלאכה הם אנשים המועסקים ע"י המלך במשרה מלאה. האגרות ששלח המן אינן כוללות עושי מלאכה, הוא לא קיבל רשות כזאת מהמלך.

כנראה שאחשורוש מבין שלא מרויחים עשרת אלפים ככר כסף בלי להשקיע תקציבים, לכן הוא מוותר על הכסף ועל ההוצאה. הוא אומר להמן שהוא רשאי לעשות כאשר טוב בעיניו, תוך שימוש במנגנון הקיים בלבד. לשון אחרת: אני המלך לא משקיע במפעלך אגורה שחוקה.

המן עובר אפוא לשיטת הפעולה השניה: פוגרום גדול. השמדה המבוססת על הרגשות האנטישמים הטבעיים הקיימים בשטח. הוא שולח ספרים לכל העמים להיות עתידים ליום הזה, שיפעלו בכחות עצמם. שכר אינו יכול להבטיח להם מלבד שללם של היהודים. הממלכה לא מתקצבת.

פחות ממאתים שנה אחרי הגלות, והאנטישמיות היא כבר גורם שהמן יכול בהחלט לסמוך עליו. היהודים הם כבר עם מספיק שנוא. אפילו אחרי שנפל פחד מרדכי על כל העמים והיהודים נקהלו להלחם בגויים, עדיין נמצאו שבעים וחמשה אלף איש שהיו מוכנים למסור את נפשם על האנטישמיות שלהם. מכאן אפשר רק לנסות לחשוב כמה אנטישמים היו לפני כן, וכיצד נתפש היהודי בעיניהם.

יהודים ברשות המלך

התהפוכות במגלה נתנו ליהודים מעמד בגלות. כאמור לעיל, כעת שולחים עוד אגרות, גם ככתבם וכלשונם של היהודים. אבל מלבד מעמד, היהודים לא קבלו שום דבר.

הממלכה לא התגייסה להגנתם. היהודים הם אלה שהגנו על עצמם. כל מה שאפשר המלך למרדכי הוא לשלוח ספרים האומרים : "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד להֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".

שימו לב לניסוח, זה חשוב, אז נקרא זאת פעם נוספת: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".

מי שיעשה את כל עבודת ההגנה על היהודים הם היהודים עצמם.

שום פקיד ממלכתי (מלבד הסופרים והרצים) מעולם לא נקרא לנקוף אצבע בעניין, לא ע"י מרדכי ולא ע"י המן.

אז מה התחדש? איזו סכנה עמדה על ראשם של היהודים, ואיזה אמצעי חדש הם קיבלו שלא היה להם קודם לכן? הלא גם קודם לכן הם היו יכולים לקום ולעמוד על נפשם, הלא כן? הלא זה הדבר הטבעי ביותר שעושה כל אדם שעומדים להרוג אותו.

אז זהו שלא. יהודי בגלות לא יקהל ויעמוד על נפשו אלא ברשות המלך. וזה לא רק העניין שכדי להקהל צריך מישהו שמסוגל להקהיל, יש כאן דבר הרבה יותר עמוק: ליהודי בגלות ברור שמה שהמלך אומר זו המציאות, היהודי בגלות לא מסוגל לחשוב מחוץ לקופסא ולהבין שהמלך הוא בסך הכל בשר ודם כמוהו, ושגם ליהודי יש כח. מבחינתו – אם המלך גזר עלי למות, אני אמות.

היהודים יכולים להיות יהודים, כל עוד המלך מאפשר זאת. הם פועלים רק במסגרת החוק. הם בכלל לא מסוגלים להבין שבכוחם להקהל ולעמוד על נפשם, עד שהמלך יאשר. אחרת – ילכו כצאן לטבח. המציאות מוכיחה זאת.

גם אסתר מוצגת במגלה (בניגוד לושתי) כגלותית כנועה המקבלת בעל כרחה את רצון המלך. וראה במאמר על הנשים במגלת אסתר.

משנתנה רשות המלך, התברר שיש כח ביד היהודים להקהל ולעמוד על נפשם. אם כך, למה נזקקו לכתב המלך ולטבעת המלך? כי היהודי בגולה (ולפעמים גם בשובו לארץ) הוא בעל נשמה של עבד. הוא רואה במלך אחשורוש את מלך העולם, ולא מעז להעלות על דעתו שיש כח ליהודים לעמוד על נפשם. הוא נוטה להאמין שאין לו ברירה אלא לשחק ע"פ כללי המשחק המקובלים בעולם. ברור לו שהם הכללים האמתיים. לכן גם קשה לנביאים לעורר אותו לבנות את המקדש ללא רשיון. (הן אז והן היום). הוא נוטה להאמין שמה שלא מקובל בעולם – א"א לעשות. הוא רואה במקובל בעולם את האמת, היה יהודי בביתך. תאמין בכחו של אלהים בתוך ביתך, כל עוד התורה לא סותרת את המשפט הבינלאומי והערכים המערביים. שם – היה אדם בצאתך. ה' הוא מלך העולם רק בביהכ"נ, ורק אם ירשו לנו להתפלל בו. בדיוק את התפישה הזאת באה המגלה לשנות.

אבל בגולה אנו עבדי אחשורוש. כל יהודי שנמצא בגולה הוא עבד. המלך יכול לגזור עליו מיתה, או כל גזרה אחרת. עבדי ה' אנחנו יכולים להיות רק על אדמתנו. בגולה מלכנו למראית עין הוא אחשורוש. אנו תלויים בפוליטיקה של חצרו. למראית עין. למעשה, בלי שרואים, אנו עבדי ה' גם שם, והוא מציל אותנו גם שם. אבל הלל אין אומרים, כי עדיין אנו עבדי אחשורוש.

אז מה בכל זאת התחדש באגרות החדשות

אז מה התחדש באגרות החדשות? המגלה עסקה בהרכבת מרדכי ותליית המן, הסכנה על היהודים היתה כמקודם. נשלחו אגרות שניות, והיהודים עמדו על נפשם בכחות עצמם, ונשארו עם מפוזר ומפורד. מה התחדש?

באגרות החדשות התחדש הרבה מאד. ההכרה של המן בישראל כעם, קיבלה גושפנקא רשמית.

אחד הנושאים המרכזיים במגלה הוא הזהות היהודית. עם ישראל עומד במצב שבו כל יהודי יכול לקום וללכת ולומר שאין עוד עם. אפשר שיש פרסים בני דת משה ואפשר שגם זה לא. אבל אין עם. שהרי במה ישראל עם כשהוא לא יושב על אדמתו אלא מפוזר בין העמים. אלא שבדומה לפרעה שהוא הראשון שרואה שישראל הם עם (וכבר עמדו רבים על הקשר בין נוסח המגלה לנוסח פרשיות הירידה לגלות מצרים בספר בראשית), גם המן הוא הראשון לגלות שישראל הם עם גם בגלות. ומתוך כך מוסיף מרדכי וכותב לא רק אל כל מדינה ועם כלשונו, אלא גם אל היהודים ככתבם וכלשונם. מעתה יש עוד סופר למלך, סופר בלשון ישראל. ישראל הם עם. לכן מדגישה המגלה שזהו עמה ומולדתה של אסתר. והיהודים נקהלו ונלחמו והיו לעם.

המן כמו פרעה, עמד על כך שישראל הם עם. אחשורוש מוכן לתת לכל עם ועם להיות חפשי ולדבר בלשונו. תפישתו היא שאין עמים, יש אזרחים. כל אדם ידבר בלשון מדינתו, אין שוה לו להניח עם המפוזר בכל העמים שאינו מקבל את הסדר הפלורליסטי שכל עם ידבר בלשונו. בעל כרחו נאלץ המן להכיר בעובדה שישראל הם עם למרות שהם מפוזרים ומפורדים. בעקבות זאת, מכירים גם ישראל בכך שהם עם. לא רק שהיהודים הם עם, הם עם מכובד. אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפל לפניו לא תוכל לו.

נראה שכך יש לפרש גם את המדרש האומר שבימי אחשורוש הדור וקבלו את התורה, שנאמר קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר. איך למדו חכמים מהפסוק הזה שעם ישראל קבל עליו את התורה? וכי היכן רמוז בפסוק הזה שישראל קבלו את התורה, והלא לא קבלו אלא להיות עושים את הימים האלה בכל שנה ושנה? הלמוד הוא מכך שקימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. יחידים לא יכולים לקבל עליהם ועל זרעם ועל הנלוים עליהם. נלוים יכולים להלוות אל עם היושב כעם על אדמתו. עם היושב על אדמתו מקבל עליו ועל זרעו. לא יחידים. עם ישראל הבינו במגלה שהם עם אע"פ שאינם יושבים ביחד על אדמתם. בפסוק זה קבלו ישראל על עצמם להיות עם, ובכך קבלו עליהם את התורה. שהרי היא העושה אותם לעם. המגלה מלמדת שלעם ישראל יש אלהים אחד משותף, אע"פ שהם לא חיים כעם והם מפוזרים ומפורדים בגולה. הם מקבלים את אלהותו בכל מקום שהם, והוא עמם ומציל אותם בכל מקום שהם. הקיום של עם ישראל כעם הוא המסר של המגלה.

המגלה מתארת מצב שבו למעשה בטלה כפיית ההר כגיגית. כבר אין ממלכה ואין מסגרת כופה וכל אחד יכול לקום וללכת ולומר אינני עוד יהודי. במצב הזה קם העם ומכריז "עדיין יהודים אנו". בכך הם מקבלים את התורה מרצונם.

הבשורה הטובה

יש אפוא במגלה גם בשורה טובה: אפשר לראות בה גם את תחילת היציאה לחרות. ה' שומר על היהודי הרופס בגלות, אם במקום אחד הוא מפסיק את רפיסותו וממאן לכרוע ולהשתחוות להמן. בטענה הפשוטה: אני יהודי.

וכאן מתברר אם אתה בן חורין ולוחם בעמלק. הזמן הנכון להלחם בעמלק הוא בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב. במצב כזה, המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך חיב הסבר לאף אחד. אם לא תלחם בעמלק בהניח ה' אלהיך לך, הוא יזנב בך כשתהיה במצב הכי רע, במעמקי הגלות. ואז, אם מתברר שגם במצב הזה מוצא היהודי את ניצוץ החרות שבו – יש גאולה.