פרשת יתרו הבאה לאחר קריעת ים סוף, עוסקת רבות בחוש הראייה, כפי שמתואר טרם מעמד הר סיני: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת…וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק…אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". גם כאשר מדובר בקולות, הפועל הוא 'ראייה': "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". פועל זה מבטא את הקרבה שחווה עם ישראל במתן תורה ואת הממשות של חזיון מעמד הר סיני.

בספר דברים, לעומת זאת, המוקד של מעמד הר סיני עומד על יסוד אחר, שם ניתן לראות שדווקא השמיעה היא המשמעותית יותר: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל". מניין נובע הפער בין ספר שמות המעמיד את הראיה במרכז, לספר דברים המעלה את חוש השמיעה?

ההיגיון השמעי

על פי תפיסתו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), כפי שהיא הוצגה בספרו 'קול הנבואה', המציאות מגלה לנו את עצמה בשני אופנים: באמצעות ראיית העין ובאמצעות שמיעת האוזן. שני הערוצים הללו מסמלים לשיטתו את שתי הצורות הבסיסיות שבהן אדם עשוי לבוא במגע עם ההוויה. למעשה, אומר הרב הנזיר, ראייה ושמיעה אינן רק חושים. אלו הן שתי צורות יסוד שבהן אנו יכולים להתייחס אל העולם, הן אל העולם הפיזי והן אל העולם הרוחני או הנפשי.

בראייה יש מימד סטאטי, במבט אחד תופס האדם מרחב שלם הנמצא מולו. בעבור העין המציאות נותרת קפואה וברורה. גם חשיבה יכולה להיות חזותית; כאשר מצטמצמת מחשבתו של האדם להכיר רק את מה שמעל פני השטח, בשעה שמנסה האדם להגדיר את המציאות בהגדרות חד-משמעיות ולוגיות – הרי שהוא חוטא למחשבה החזותית הקפואה. לפי הרב הנזיר אלו הן התכונות המאפיינות את הפילוסופיה היוונית ואת המחשבה המערבית בכלל.

לעומת ראייה וודאית מהסוג הזה, מעמיד הרב הנזיר את המחשבה השמעית כתופסת את המציאות בהדרגה. מחשבה זו היא בעלת סבלנות וענווה, היא שומעת את הצליל הראשון ומתחקה להבין את פשרו ומשמעותו ביחס לצליל הבא אחריו. להאזין לקול כלשהו פירושו לנסות וללמוד ממנו על מה שמעבר לו, על מקורו הנעלם. להאזין למנגינה פירושו לעקוב אחר התנועה, אחר ההשתנות של הצלילים. השמיעה אינה תלויה באובייקט החזותי, היא חודרת לתוך אישיותו של האדם גם בלי לראות ולהוכיח את קיומו של העצם המדבר.

ראיה כמובילה לשמיעה

מעמד הר סיני יוצר מפגש נשמתי עמוק בין הקב"ה לבין בני ישראל. מפגש זה מלווה בקולות וברקים וענן כבד על ההר – החושים כולם שותפים לאיחוד המרומם. ההתגלות החזותית העליונה במעמד הר סיני, אינה אלא חוויה ראשונית שתכליתה – היחשפות לניגון האלוהי המתנגן ברקע ההיסטוריה. על ידי הראיה הטוטאלית והוודאות שנרקמה במעמד זה, יכול עם ישראל לצאת לשליחותו בעולם, שליחות בה חוש השמיעה האמוני נדרש להיות מפותח. זו הסיבה שבגינה מיד לאחר מעמד הר סיני, מזהיר הקב"ה ומצווה את בני ישראל על ההתרחקות מעבודה זרה.

יסוד זה מסביר את הפער בין ספר שמות לספר דברים; כאשר עומדים בני ישראל בכניסה לארץ המובטחת, מצייר משה את מעמד הר סיני באופן כזה שעם ישראל לא ראה שם שום תמונה. החשש ברור – דווקא ארץ ישראל בה החושים מקבלים מימד גבוה יותר, עלולה להפוך את אותה התגלות ראשונה לפסל בארץ ישראל. לפני הכניסה לארץ, רוצה משה לעצב את תודעת עם ישראל ככזו שאינה שמה דגש על הוודאות המוחשית אלא על זו המופשטת. לכן, למרות התיאור הברור בספר שמות, ספר דברים מתאר את מתן תורה כאירוע של שמיעה, של וודאות מסוג אחר.