ביקורת סרטים: 1917 • בית ספר לצילום

1917

הסרט כולו מצולם מנקודת המבט של החיילים, והמצלמה מלווה אותם לאורך כל הדרך במלאכת מחשבת של צילום בטייק אחד. העניין הזה משוגע לחלוטין, כי מלבד 2 קאטים (יש הטוענים כי יש 5), הצילום לא נפסק לשנייה.

נדגיש על מנת שתבינו את גודל הרגע ההיסטורי וההיסטרי- אורך שוט ממוצע של וודי אלן הוא 17.5 שניות, ושל סטיבן ספילברג הוא 6.5.

בסרט סטנדרטי יש מאות קאטים. פה מדובר בכמעט שעתיים של צילום מתמשך ועבודה משוגעת של הבמאי סם מנדס והצוות שלו, שהיה צריך לבנות "מכונת רוב גולדברג"- מכשיר מורכב ומסורבל שיכול לצלם מכמה זוויות ולעבור פוזיציות. גם אם נחלק את הסרט ל- 2 טייקים, מדובר בכמעט שעה של צילום באתר רחב שבה אם משהו מתפקשש- הניצב לא עומד במקום, הפיצוץ לא היה בשנייה הנכונה, הקסדה נופלת מהראש- הכל מתחיל מהתחלה.

עד כה צילום סרט שלם נעשה בעיקר בכל מיני סרטי בוטיק סימנטקיים, ולא בקולנוע ההמונים. אבל הצילום הזה יוצר אפקט מרהיב של סיפור רציף, אינטנסיבי ודרמתי, שמכניס את הצופה היישר לשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. המסך השטוח הופך באמצעותו לכמעט תלת ממדי, שבו הקהל מריח את הדם ומרגיש את האנדרלין של השחקנים ביחד איתו.

קשה להכניס את 1917 להגדרות קולנועיות מובהקות. זה לא סרט פעולה, בטח שלא דרמה רומנטית, אבל גם מתח וגם רומן היסטורי, אבל הרבה יותר מכך- הוא פשוט דרמת הישרדות שתשאיר אתכם עם פה פעור ולב דופק בחוזקה. כי בסוף, איזו ביקורת אפשר לכתוב על סרט שגרף בצדק את גלובוס הזהב – המקבילה הפחות נחשבת, אבל העכשווית יותר מטקס האוסקר המשמים.

לבעלי כיפה רגישה: אין שום בעיה עם הסרט. הוא נקי מדיבורים נגועים, ולא תמצאו פה סצינות אירוטיות, אבל איברים חשופים ומדממים יהיו לרוב. לכן, בעלי קיבה רגישה, תזכרו מדי פעם לעצום את העיניים- בכל זאת נראה שבשנות ה- 20 היה נפוץ יותר המשפט "עשו מלחמה ולא אהבה", ופחות האמירה ההפוכה משנות ה- 60 העליזות.

בכל פרמטר הסרט הזה הוא פתיחה נהדרת ל- 2020, שעתיים שבהם הקהל נזרק 100 שנה לאחור, ובבום הראשון הלב שלכם הולך לעוף למעלה, ובגלל שזה בנוי כ"כ טוב, הוא לא יחזור למטה עד שיגידו לכם ללכת כבר הביתה.

אז אל תהיו דובוב, תיקחו את עצמכם, המשפחה והחברים והדודה, ועופו לראות. לא רק מומלץ, חובה!

בריטניה, ארה"ב 2019 | 118 דקות דובר אנגלית, מתורגם לעברית.

‏‏