לפני כ- 20 שנה היה ויכוח מר בישיבת 'מרכז הרב' האם להקים מכון הוראה בישיבה או לא.

הוויכוח נגמר בפילוג לשתי ישיבות, 'הר המור' ו'מרכז הרב'. באופן אישי גם נטיית ליבי הייתה אז נגד המכון (למרות שנשארתי ללמוד במרכז הרב). וכידוע לכולנו, בסוף לא הוקם שום מכון הוראה. ותלמידי שתי הישיבות אינם ממלאים בהמוניהם ובכישוריהם את מוסדות החמ"ד.

אינני בא כמובן להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, אך מאחר ואני נמצא בשדה החינוך, כבר כ- 14 שנים, ורובם בתיכונים דתיים בדרום, אני מרגיש חובה לכתוב את אשר על ליבי, לא כדיון על העבר, אלא כפתח לעתיד.

אם נדמיין שאכן היה מוקם מכון הוראה, ונדמיין שרבותינו אכן היו מעודדים אותנו לצאת לחנך בממ"דים, בחטיבות הביניים, בתיכונים, כמה תוספת רוח, תורה, ויראת שמים, יכלו להוסיף תלמידים בוגרי 10 ומעלה שנות לימוד תורה מעמיק ומסור, במוסדות החמ"ד היקרים. תחשבו על מאות מורים כאלה, במשך 20 שנה, שהיו לוקחים על עצמם אחריות, להיות מחנכים ומלמדי תורה, בכל הארץ ובכל הגילאים.

אני מעריך מאוד את מה שקורה היום בחמ"ד, ואת המאמץ המדהים של ראשי החמ"ד וכל המורים בשטח, לשפר, לשכלל ולהוסיף אור למרות הקשיים הידועים לכולם, אך אי אפשר להתעלם מהצורך העז, להגדיל ולהוסיף אור.

אינני רוצה להיכנס לנתונים, אך רק ממה שאני רואה בתוך התיכונים, ומהקשר עם הבוגרים, יש לנו המון עבודה רוחנית, רבים מתלמידינו היקרים, שלמדו במוסדות החמ"ד, מגן הילדים ועד סוף התיכון, לא מחזיקים מעמד מול עוצמות המתירנות, ואסור לנו להישאר עם התירוצים. אנו חייבים להכניס עוד ועוד כוחות איכותיים, מכל הגוונים, תלמידי חכמים, אנשי אמונה, בעלי עין טובה, מלאי אהבה הערכה ואמון בתלמידים, מקצוענים בחינוך והוראה, חדורי מטרה שלא מתייאשים.

אפשר לומר ולשאול: איך נחנך? המצב כל כך קשה, במדיה, בשפה, בתרבות.

אז מה? נרים ידיים? נדאג רק לבנינו ולבנותינו ולא לשל שכנינו? הם לא צריכים מבט אוהב גבוה ומרומם? להם לא מגיעה תורה גדולה רק בגלל שלא גדלו בערוגה המתאימה? להם לא מגיע תשובות טובות לשאלותיהם האמיתיות?

אפשר לומר: משרד החינוך לא מספיק רוחני, תוכניות הלימודים לוקות בחסר, הפיקוח לא מאפשר, גורמים ליברלים רדיקלים שולחים ידיים.

אז יש לי חידוש קטנטן, שר החינוך לא משפיע כמעט על ילדי ישראל (הרב רפי, מחנך דגול, כשר החינוך זה ממש בזבוז של הקצאות), הפיקוח לא מעורב באמת במה שקורה עם התלמידים (ידוע שלהיות מפקח זה כבר לא לחנך), המחנך בכיתה הוא מלך, במלוא מובן המילה, ואת כל אישיותו ותורתו, הוא מוזמן להביא בפני תלמידיו, והם למרות הקשיים, עדיין כחומר ביד היוצר, כקוטנו מקטין וכגודלו מגדל.

ומשהו על תוכניות הלימודים.

תכנית הלימודים בקודש נתונה לוויכוחים: מי המפמ"ר בתנ"ך ומה השקפתו (בגובה העיניים או בגובה השמיים) אילו פרקים ללמד ואילו לא, ללמד תלמוד או תושב"ע? כמה דפים? בעיון? בבקיאות? מחשבת ישראל קשה או קל? ללמוד ספרים מקוריים או מקורות קצרים וכו'. ובכלל האם לעשות בגרות בקודש (לדעתי הבגרות בקודש היא ממש טעות) או לא? אינני מזלזל בשאלות כבדות משקל אלה, אך בסופו של דבר רבבות ילדי ישראל נמצאים שם, בתוך תוכניות לימוד אלו, הם לא בתתי"ם, הם לא בישיבות התיכוניות\הקטנות, הן לא באולפנות התורניות, ולצערי מוסדות אלו גם ממש לא פותחים את שעריהם בפניהם, ובטח שלא מחזרים על פתחיהם של רבבות אלפי ישראל.

 אז מי ילמד אותם? מי יגביה עיניים נוצצות, לשמים, בתנ"ך?

מי שקובע איך תלמיד יצא מסיפור יהודה ותמר, זה אך ורק המורה שלו, מה יחשוב התלמיד על סיפור יוסף ואחיו תלוי רק במורה שלו. מי יעמיק ויגיע מוכן לשאלות תלמידינו חכמינו, בגמרא, ויענה להם ברגישות בחכמה ובהיגיון?

אם התלמיד יזלזל בדיני נזיקין של התורה, או יעריץ אותם, זה תלוי רק במורה שלו, אם התלמיד יחווה שאלות של לימוד וכבוד, או דחייה והתרסה, זה תלוי רק במורה שלו.

מי ילמד אמונה באומץ, מתוך כבוד לשאלות התלמידים, ותשובותיו ירשימו אותם, או לפחות יעוררו אצלם חשיבה וענווה?

היחס שלהם לסגולת ישראל, לצדיק ורע לו רשע וטוב לו, להשגחת ה', וליראת ה', לאידיאלים, לכסף, תלוי רק במורה שעומד מולם בכיתה יום יום. זה לא תלוי לא במנכ"ל גם לא בשר, לא במנהל ולא במפמ"ר.

אנחנו עסוקים כל כך בחינוך לחיי משפחה בעידן המורכב שלנו, בעיות של גירושים בלב, וגירושים בפועל, שאלות של חברויות בגיל צעיר, חששות לקחת אחריות ולהתחתן, או להשאר "שמחים" ובודדים, עוצמות של בחירה חופשית ללא מגבלות וללא עכבות, לא של חוקים, ואפילו לא של כבוד עצמי, בלבולי זהות ועוד ועוד. מי ינצח את כל אלה? שלטי חוצות? פוליטיקאים? אולי הסטטוס קוו? או חוקים דתיים?

רק חינוך וקשר איכותי ומרומם עם התלמידים, ייתן מענה לכל האתגרים המסובכים. קשר טוב נמשך לאורך שנים, ומשפיע רבות על תלמידינו, בצמתים החשובים של החיים. נכון, חינוך זה תהליך רחוק, ארוך, ומלא עליות ומורדות, הצלחות, וכן גם כישלונות, אך כולנו יודעים שזו הדרך היחידה לגלות את האור.

נכון, קשה מאוד להתמודד בכיתה עם שפה גסה, עם ההתמכרות למכשירים ושאר מרעין בישין, עם חוסר הכבוד להורה ולמורה, עם הרגלי לימוד מקולקלים וחוסר יושרה זועק לשמים, ועוד ועוד קשיים, אך האם לא אמונים אנו על אמונה אמתית בטהרת תלמידינו הפנימית? האם פח השמן שלא נטמא, הוא רק נושא לדרשה בבית המדרש, ולא מציאות ממשית של חיים?

כל מי שנמצא בשטח, פוגש בהרבה נקודות, את הטוב, היושר, העדינות והחכמה של תלמידינו, לא בספר 'אורות', אלא בפניהם המאירים.

נכון, צריך גם ללמוד הוראה בשביל זה, ואולי זה לא המתכון האידיאלי מבחינתנו, ויש לנו על מכוני ההוראה השגות כרימון, אך בחור שלמד שנים בבית המדרש, ניתן לסמוך עליו, ולצפות ממנו, שיאכל את התוך ויזרוק את הקליפות ויצא לשדה החינוך. אם כל הזמן נפחד לא נוכל להשפיע. מי שמפחד ובורח- שלא יתפלא שהשטח נכבש, מי שנסוג- שלא יתלונן שאחרים לא עושים בשבילו את העבודה.

אינני יודע אם אלו היו השיקולים של הרב שפירא זצ"ל בכוונתו להקים מכון, אך ברור לי שאם נכוון לשם, ורבותינו יצוו לנו יעודדו ויכוונו אותנו, נוכל לעמוד ולקדם את חינוך ילדינו, ובעוד שנים לא רבות נצליח להשפיע גם בדרגות הגבוהות וגם במכוני ההוראה.

חינוך זה כישרון מצוי מאוד בבני ישיבה איכותיים (כמובן שלא בכולם), זה אך טבעי לפנות אליכם, להצטרף למשא, לקחת אחריות גם במקומות שקשה. בענווה, באהבה, באמונה אמיתית בכוחות הטובים של המורים היקרים בחמ"ד, ובנשמות הטהורות של רבבות התלמידים, ולהוסיף אור וקודש. כי ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

=======

הרב נח וודקה הוא מחנך בתיכון ישיבתי 'נריה' במועצה האיזורית 'שדות נגב' שבעוטף עזה