אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עשרה בטבת: קדיש אישי שהפך לכללי

עשרה בטבת: ביום הזה הקדיש האישי שלי הצטרף לקדיש הכללי, לקדיש של כל עם ישראל עבור כל קרבנות השואה. הרגשתי את העוצמות של כל התפילות חוברות יחד ועולות שמימה

עשרה בטבת: קדיש אישי שהפך לכללי
  צילום: נעם רבקין פאנטון/ פלאש 90

בערב עשרה בטבת, בשנה ההיא, השנה שהייתי באבל על אמי, שנה שאמרתי קדיש כל יום לזכרה, הדלקתי נר זיכרון. בנוסף לזיכרון הטרי על אמי התווסף הזיכרון של בני המשפחה שלי שנספו באושוויץ יחד עם המיליונים הנוספים שנספו בשואה.

כשנכנסתי לבית הכנסת למחרת בבוקר של יום מיוחד זה, כהרגלי מזה שישה חודשים על מנת להתפלל עם מניין ולהגיד קדיש על אמי, תהיתי איך זה ירגיש להגיד קדיש עם כל כך הרבה אנשים נוספים פתאום. עד כה, אמרתי קדיש עם אחד או שניים, לכל היותר. היום ציפיתי שיהיו יותר מצטרפים.

עוד באותו נושא

הדרך היהודית לזכור • צריך לצום ביום השואה


6

מבין אלה שאמרו קדיש איתי בקביעות במהלך השנה, היה אחד שלקח על עצמו את החובה לומר קדיש עבור בן דוד ערירי שלא היה מי שיגיד קדיש עליו. השני שאמר איתי קדיש היה אב שכול שאיבד את בנו החיל לפני חודשים מספר. כמה גדול הפער בין האובדן שלי לאובדן שלו. אמי היתה בת 91 ובנו היה בן 22. כמה שונה הכאב, הגעגוע, העצב ובכל זאת נוצר קשר בינינו, ובכל זאת אמרנו קדיש ביחד כל בוקר.

הקשר שנוצר בינינו ,אומרי הקדיש, היה קשר לא מדובר ובלתי מוזכר, אך עבורי לפחות, הקשר נכח באופן מוחשי מאוד. באיזשהו אופן הרגשתי שאנחנו, המתאבלים, אומרים קדיש ביחד וגם תומכים אחד בשני. למרות ההבדלים שבינינו, היה משהו בלתי מוחשי  וקשה לתאר חוויה של להתמודד עם המוות פנים אל פנים, יחד עם הפזמון המשותף של קדיש, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא," שיצר את הקשר המיוחד בינינו.

עכשיו, בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, יצטרפו אלי רבים אחרים שאומרים קדיש. כשהגיע הזמן לקדיש, קמתי והכנתי את עצמי. דמות אמי עלתה לפני, כמו תמיד. עם זאת, הפעם הצטרפו אליה הרברט ובטי אטינגר וילדיהם ראלף (יוסף) ואלינור (חוה), ובמיוחד אלינור, שאני נושאת את שמה. קרובים אלו, דוד, דודה, ובני דודים של אבי, גורשו מהדירה שלהם במיכלאנגלוסטראט 27 עמוק בלב אמסטרדם היהודית למחנה הריכוז טרזינשטט ומשם לאושוויץ שם הנאצים רצחו אותם בסתיו 1943.

כשגדלתי בארצות הברית שלאחר המלחמה, שמעתי את שמותיהם מוזכרים יותר מפעם אחת, אך  לא ידעתי יותר מהעובדות החשופות: אמסטרדם, גירוש, טרזינשטט, אושוויץ ולבסוף תא הגזים. למיטב ידיעתי, מעולם לא יצרנו עבורם אנדרטה באופן פעיל או ציינו את היארצייט שלהם.

אבני ברונזה מאירות

לפני שנתיים בטיול באמסטרדם, בעלי ואני יצאנו לדרך למרות הגשם האביבי, ונסענו על האופניים השכורות שלנו לכיוון Michelangelostraat 27, כדי לחקור ולהתייחד עם זכרם של בני משפחתנו שנרצחו. אבי הפנה אותנו לבית הזה, הכתובת האחרונה של קרובינו, בית בו ביקר אבי בעצמו  בבריחה שלו מהנאצים בעיר הולדתו המבורג, גרמניה. הוא, הוריו ושני אחיו נסעו לאמסטרדם בדרכם לארצות הברית בנובמבר 1938, ושהו שם כחודש.

מאוד רציתי לראות את המקום בו המשפחה שלנו גרה. יתר על כן, רציתי לצלם תמונות מהבית והשכונה, מתוך מחשבה שאוכל לארגן את המשפחה לתרום לאנדרטה של סטולפרשטיין, אבני נגף, לזכר קרובי משפחתנו שנרצחו. חקרתי את פרויקט הסטולפרשטיין וגיליתי שהם לבני ברונזה המוצבים לריצוף מול בתים בהם התגוררו יהודים לפני שגורשו ונרצחו על ידי הנאצים. פרויקט הסטולפרשטיין החל עם הנחת 50 אבנים בברלין באמצע שנות ה -90 של המאה הקודמת. בשלב זה ניתן למצוא אבנים מיוחדות אלה בלמעלה משלושים מדינות והן מונות מעל 100,000 אבנים.

הגענו באופניים לרחוב מגורים אופייני לאמסטרדם. שורות של בתי צמודים העשויים מלבנים מזדקנים, אפורים. התקרבנו לבית עם מספר 27 חרוט באבן האפור. ראיתי את לבני הברונזה מאירות אלינו מהמדרכה החשוכה. שמות קרובי משפחתנו נחרטו על האבנים יחד עם תאריכי מותם והמילה אושוויץ לאחר התאריך. הרברט נוח אטינגר, בטי אטינגר, אלינור אטינגר וראלף אטינגר. דמעות זלגו על פניי. תחושת אובדן כבד עולה בלבי בחיבור חזק למשפחה שלי שמעולם לא הכרתי. הם הפכו לחיים יותר מכפי שהיו אי פעם.

הם היו אנשים אמתיים

הנה הוכחה שהם חיו בכלל. הם היו אנשים אמתיים; הם דרכו על מפתן הבית הזה, כשרגליהם נוגעות באריחים השחורים והלבנים האלה שעדיין קיימים. יכולתי לדמיין את הבת דודה שלי אלינור, מוציאה את הדואר מהחריץ שמעליו עדיין חקוקה באבן,המילה "פוסט". על הסטולפרסטיין היה  חרוט התאריך של יום הרצחם. עכשיו היה לנו יארצייט בשבילם, תאריך מדויק. ביום זה נוכל מעכשיו לזכור אותם בדרך היהודית המסורתית על ידי הדלקת נר ואמירת קדיש.

בעשרה בטבת הזה, יום הקדיש הכללי, בעת שאמרתי קדיש על אמי, מחשבות של אלינור, שאני קרויה על שמה, בת החמש עשרה, מילאו את מחשבותיי ודמיוני. ידעתי עליה כל כך מעט. הרגשתי תחושת אובדן, תחושת החמצה שהתמזגה עם האובדן שלי עבור אמי.

הקדיש שלי הצטרף לכל שאר הקדישים בבית הכנסת שלנו, ובכל העולם כולו ביום המיוחד מאוד והקדוש הזה. לומר קדיש על כל הנשמות שנהרגו בשואה, הייתה פריבילגיה מיוחדת. הצעירים, הזקנים, השבריריים, החולים, ואלה שכל משפחותיהם נמחקו, כל אלה הצטופפו בלבי. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני אומרת קדיש גם למען קרוביי היקרים.

בשנה הזאת שאמרתי קדיש על אמי, עשרה בטבת הפכה ליום כל כך אישי ומשמעותי עבורי.  ביום הזה הקדיש האישי שלי כלל לא רק את אמי אבל גם את בני משפחתי שלעולם לא הכרתי.  ביום הזה הקדיש האישי שלי הצטרף לקדיש הכללי, לקדיש של כל עם ישראל עבור כל קרבנות השואה. הרגשתי את העוצמות של כל התפילות חוברות יחד ועולות שמימה.

 

ד"ר נעמי באום, פסיכולוגית מומחית בתחום הטראומה וחוסן, מוציאה בימים אלו ספר על שנת האבל שלה על אמה, שנה של קדיש.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
ת
אברגל | 07-01-2020 15:53
מרגש מאוד