פעם ראשונה בחיי שאני באמת מקנא. אני מסתכל עליכם ואומר לעצמי: למה לא אני? גם אני רוצה.
כבר שבועיים שאני מביט בקנאה בכל מסיימי הש"ס בימים אלו במסגרת הדף היומי. חברים, בני משפחה, קולגות, חברים מהקהילה ומבית הכנסת. ומלא קנאה. קנאת סופרים, קנאת חכמים, תקראו לזה איך שבא לכם. אני פשוט מקנא. זהו.
ותבינו, זה לא שאני לא לומד בכלל. זה לא שאני לא מנסה. אני כן. עם כל העומס, והמשימות, והמטלות ההולכות ונערמות להן, אני מצליח לדחוף לימוד גמרא, פרשת שבוע, הלכה, עין יעקב מדרש ואגדה.
אבל מה? זה אף פעם לא מצליח לי עד הסוף. לא תמיד כמו שצריך ותמיד אותו מחזור מעגלי שנראה כך: מתחיל. מחזיק. נושך שפתיים. אוחז בשולי הדף. ובום. נופל.
ואז אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה זה לא יהיה כך. אז אני שוב מתחיל. מחזיק. נושך שפתיים. אוחז בשולי הדף. ובום. נופל.
אז היום מתחיל סבב נוסף של הדף הדף היומי. הזדמנות של פעם בשבע שנים להצטרף לאחד המפעלים היהודיים הגדולים ביותר בהסטוריה.
ואני שוב אתחיל. אחזיק. אנשוך שפתיים. אאחוז בשולי הדף ואנסה לא לשחרר. אנסה שהפעם הסוף יהיה אחר. אנסה שבעוד שבע שנים אני לא אצטרך לקנא שוב, אלא שיקנאו בי.
