התייחסות מרחוק לוויכוח על חנוכה בישראל.

מאז החלה השליחות שלנו בארצות הברית, אנחנו אאוט. זו לא המסיבה שלנו. בהתחלה ראיתי דלעת בכל חצר, ותחפושות מפחידות. הלוואין, נעים מאוד. ליל כל הקדושים. אחר כך תרנגולי הודו והמון הזמנות ל"סעודת חג ההודיה", בנוסח "איפה אתם בליל הסדר?".

ועכשיו השיא. חג המולד. שאלתי את המוכרת בסניף של רשת "טארגט" השבוע אם לא מתחשק לה לשמוע קצת שירים אחרים ברקע, והיא הסבירה: "מבלאק פריידי ועד 1 בינואר מותר לנו לשים רק שירים של כריסמס, אלה הכללים".

כמעט יצאתי משם כשגם אני מזמזמת מזמורים על סנטה קלאוס. בדרך הביתה ספרתי כמה חנוכיות בודדות בחלונות, ואינספור איילים ומזחלות שלג ועצי אשוח.

סטיבן שפילברג, הבמאי היהודי-אמריקני מספר אחד, התראיין פעם וסיפר איך רצה, כילד, לקשט גם הוא את הבית באורות האלה: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה. התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא-יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".

קראתי את דבריו בצער, והתמלאתי הערכה ליהודים בכל הדורות, ששמרו על זהותם בגולה באהבה, כמיעוט, מול הרוב הנוצץ. יש רק ארץ אחת בעולם שבה המסיבה היא המסיבה שלנו. שבה הדופק פועם בקצב יהודי. בימים אלה אני לומדת להעריך את הארץ הזו הרבה יותר.