תולדות יעקב – יוסף

פרשתנו פותחת בתיאור תולדותיו של יעקב. עם זאת, בבואה לתאר את תולדותיו של יעקב פותחת התורה את שלשלת דורותיו דווקא ביוסף, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב – יוֹסֵף". דמותו של יוסף עומדת בלב התולדות של יעקב, ולא זאת בלבד אלא שבפירוט תולדותיו של יעקב אינו נזכר איש מלבד יוסף. יתירה מכך, האזכור של יוסף אינו מופיע כפרט טכני המתאר את שנות חייו בלבד, אלא כסיפור חיים, כמגמה, כנרטיב הפותח צוהר לאישיותו – "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר…".

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ"

מרכזיותו של יוסף ביחס לאחיו אינה מתחילה בסיפור על כתונת פסים אותה מקבל מתנה מאביו, ואף לא בחלומות הגדולה אותם חולם מדי לילה, נשמתו של יוסף נועדה לגדולות עוד הרבה לפני כן, מעין הנאמר לירמיה הנביא: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ". עוד בטרם לידתו, רחל, אימו של יוסף, מתחננת על נפשה לפני יעקב בעלה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". רחל אימנו היא האם השלישית אחרי שרה ורבקה שחווה את העקרות, כאשר משרה נולד יצחק ומרבקה נולד יעקב. כבר בשלב זה ניתן לזהות מאפיין משותף בין יוסף לאבות – אצל כולם העקרות היוותה חלק ממשי מחייהם.

ההשפעה האדירה של יוסף על מצבם של יעקב ובניו, אפילו באופן לא מודע, מתבררת בהיבט נוסף מהעבר. לאה אמנו, צרתה של רחל, ילדה חמישה ילדים ליעקב בזמן שלרחל אין ילד אחד. כל זמן זה יעקב נמצא בביתו של לבן חמיו. לפתע, כאשר רחל יולדת את יוסף, בנה הראשון, מעורר יעקב בפני לבן את הצורך לעזוב את ביתו וללכת לארץ ישראל:

"(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי".

בעוד לאה יולדת מספר ילדים והמציאות נותרת בעינה, בלידת יוסף מתעורר הכרח לקום ולצאת מביתו של לבן, בשלב זה מופיע צורך לקדם את החיים הישראליים לתחנה הבאה. שמו של יוסף מעיד על מהותו: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" – יוסף נקרא על שם המגמה הבאה, על שם החיים העתידים להופיע. ביוסף גנוז הכח המקדם, המשכלל והמוציא לפועל. הופעת נשמתו של יוסף בעולם מרוממת את יעקב ללכת "אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי", בלידתו רובד נוסף ומשמעותי בגאולה נפתח.

משיח בן יוסף – בימים ההם בזמן הזה

לא פלא הדבר שערעור ניסיונו של יעקב לשבת בשלווה נגרם בעקבות אדם אחד – יוסף, כפי שעולה מדברי המדרש ומפירושו של רש"י:

"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".

סיפור הקנאה בין האחים ליוסף ותיאור חלומותיו המופיעים בהמשך הפרשה – מהווים כר פורייה לשנאת האחים ורצונם להורגו. יוסף, הדמות ששקולה לכל תולדותיו של יעקב, מוביל את אביו ואחיו לשנים ארוכות של בירור, האחד מול עצמו והאחד ביחס לכלל שבטי ישראל.

דמותו של יוסף שייכת למגמה של תנועה, לניסיון להביא את החיים לגודלם, לרצון אדיר להוציא את הכוחות הגנוזים בבריאה לפועל. יוסף הוא "המשביר לכל עם הארץ", הוא אחראי לקדם את חיי אחיו בדרכים נסתרות ולעתים לא צפויות. נשמתו של יוסף פוגשת את עם ישראל אלפי שנים קדימה – בגאולה האחרונה. משיח בן יוסף האחראי על צד הגאולה הפיזית, מעורר את הגוף הלאומי לתחיה מחודשת. יוסף פוגש אותנו שוב, כבימים ההם, משימתנו הנוכחית לאחר הופעתו היא לבנות את הקומה הרוחנית עליה נשען כל הבניין החומרי.