פרשת וישלח: יעקב מול עשיו, ההליכה מול הדילוג

לקראת סיומו של המפגש והתפצלות הדרכים ביניהם, מציע עשיו ליעקב להמשיך את מסע חייהם יחד: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". יעקב אבינו, משיב לעשיו תשובה טכנית הנראית כניסיון התחמקות מנומס: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן". לטענת יעקב, ילדיו ומקנהו לא יוכלו לשאת את קצב ההליכה והדבר עלול לסכן את חייהם. לכן מציע יעקב עצה אחרת:

"יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

לאור המלאכה העומדת בפניו, מעדיף יעקב להתנהל באיטיות: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". את הביטוי "לאטי" מבאר רש"י במקום:

"לאטי – לאט שלי, לשון נחת (ישעיה ח ו) ההולכים לאט, (ש"ב יח ה) לאט לי לנער".

פירושו הראשון של רש"י למילה "לאטי" לקוח דווקא מספר ישעיה, על אף שלפי הסדר הכרונולוגי היה עליו להציב את הפירוש מספר שמואל כראשון בסדר. אפשר שרש"י רואה בהקבלה לספר ישעיה מקור מדויק ושורשי יותר המסביר בצורה מקיפה יותר את תשובתו של יעקב לעשיו. מתוך העמקה בלימוד זה נוכל להבין בצורה בהירה וכוללת יותר את טענתו של יעקב לעשיו.

מאיסת מי השילוח

ישעיה הנביא, בבואו לתאר את שורש סיבת החורבן הלאומי, תולה זאת במאיסת מי השילוח: "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ". ההערצה לרצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל מוכרזת כמאיסה במי השילוח, מאיסה שעתידה להמיט חורבן על העם. עלינו להבין, מה עומד ביסוד תוכחה זו? מהו החטא הנורא המתגלה במאיסת מי השילוח?

השילוח הוא מעיין השוכן בדרום ירושלים וממנו היו שותים בני ירושלים. על מנת להקל על יושבי העיר השתדלו מלכי יהודה להביא את מימיו לעיר. נביעתו של המעיין איננה יוצאת דופן כלל וכלל, אלא להיפך – מעיין השילוח הוא מעיין קטן שמימיו זורמים לאט. אופיו של המעיין היווה סמל למלכות בית דוד המתנהלת על מי מנוחות ומבקשת לכונן מלכות שלוה ורגועה. נמצא ש"העם הזה" הם האנשים מבני יהודה, שנמנו עם סיעתם של פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם, מאסו וזלזלו במלכות בית דוד ובקשו למרוד בה וללכת אחר הרעש והצלצולים של מלכות ארם ושומרון.

חזקיה, מלך יהודה באותם ימים, מתואר בקרב חז"ל כאדם צנוע ועניו האוכל מעט ירקות בסעודתו. לעומת חזקיה, פקח בן רמליהו, מלך ישראל, עסוק במסיבות ראוותניות, סעודות יוקרתיות ואורח חיים מושחת. שורש הביקורת כלפי עם ישראל פונה אל עצם הערצתם את הדמויות של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, הסגידה לאורח חיים חיצוני ורדוד מעין זה היא מקור הקצף. ההתנכרות למלכותו של חזקיה הבונה את עם ישראל בתהליכים איטיים ומדודים – בה מונח שורש החורבן, "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט".

יעקב ועשיו – ההליכה מול הדילוג

כפי שראינו יעקב אבינו סירב להצטרף להליכה עם עשיו בטענה ש"הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן". לכאורה, הקושי של יעקב להצטרף לעשיו מתברר כאן כקושי טכני. אלא שבעומק סיבה זו מונח עיקרון רוחני עמוק יותר – יסודות התפיסה הישראלית יושבים על ציפייה לגאולה איטית וארוכה. השליחות אליה נשלח עם ישראל לעולם חותרת אחר תיקון עמוק של האנושות כולה, תיקון מעין זה אינו מסוגל ללכת מהר.

יעקב אבינו הוא בעל מלאכה, אין זו מלאכה אליה הוא מחויב מפאת חייו האישיים אלא מפאת חיי האומה הישראלית והאנושות כולה. סירובו להצטרף לדרך עם עשיו נובע דווקא מפני הדאגה לאנושות כולה. הערבוב בין המהירות והדילוג על שלבים נחוצים המופיעה בחייו של עשיו, לבין ההכרח של יעקב לבנות את כל צדדי האישיות, הן הרוחניים והן החומריים, גורם לפיצול בין השיטות. יעקב פונה למגמה ארוכת טווח ועשיו פונה לפיתוח העולם הפיזי-מעשי של הבריאה.