השבוע פורסם באחד הבלוגים שבשקט בשקט הוחלט כי קלפי הסופרגול הגיעו אל סופם, והשנה כבר לא יראו אור. וכאן המקום והשעה לחשוף את יחסי הדוסים- סופרגול שהתקיימו בסתר.

לדוסים ולסופרגול הייתה מערכת יחסים מעט שונה ומרתקת. בבתי הספר השמרניים יותר ובתלמודי התורה היה אסור באיסור חמור להכניס את קלפי הסופרגול לשטח בית הספר, מסיבות דתיות ומוסריות, על נראות השחקנים בתמונות, מה שהם מייצגים, תרבות הספורט וההערצה, וכמובן הפרסים שהציעו מכשירים ומשחקים "שלא לרוחנו".

כתחליף לסופרגול הגיעו קלפי הצ'ופים על הצומח, נפלאות הבריאה על החיות, קלפי איחוד הצלה ועוד רעיונות לא מושכים במיוחד. אבל בסופו של דבר, כל ילד, גם הדוס ביותר, נמשך יותר לתמונות של שחקן הכדורגל מאשר לדב נמלים מצוי.

וכך, בין האסור למותר, נוצרה מציאות מרתקת, שכמעט וגבלה בדיון הלכתי. זכור לי שבאחת מהשנים הייתה הגרלה על מכשיר בלאקברי, טלפון נייד רבע חכם, עם מקלדת. באותה שעה שמחה וצהלה הייתה בין הילדים: "בזה מותר לזכות!".

מוסכמה חברתית דתית לא רשמית שהיתה, (שבחוגים מעטים תקפה גם כיום), היא: אסור לקנות, אבל מה שמקבלים מותר להשתמש. וכך התחלנו לקנות בלי סיבה בקבוקי מיץ, שקדי מרק, ושלל מוצרים תמוהים, רק כדי לגזור מהאריזה את הקלף שמגיע איתם חינם.

וכך, בזמן שהעולם מזכיר את הילדות של פעם, הדור ששיחק בקלפי הסופרגול בפשטות, אבל עם גאווה וללא הסתר, נזכיר פה את הדור של תלמידים דוסים שגדל על הצד המחתרתי של הסופרגול, על ההחלפות והמשחקים במקלט,  נזכיר את השומר התורן בכניסה, שבדק אם הרב מגיע, את הערבוב והטשטוש של של הקלפים בתוך קלפי איחוד הצלה, ואת האמיץ שקנה את האלבום והצליח להסתיר אותו, כדי שכולם יוכלו להרכיב פאזל, שיכול לזכות בפרס מודרני כלשהו שיצטרך להתחלק בין כל ילדי הכיתה.

תודה לך סופרגול, על הילדות, על הרגעים הקטנים ביום שגרמת לנו לצאת מהמסגרת, וסליחה שהתכחשנו אליך במשך כל השנים.