לאחר שוך הסערה התקשורתית שהתחוללה סביב דבריו של הרב שלמה אבינר בסוגיית צניעות לבוש הבנות, החל תהליך של חשיבה יסודית ועמוקה יותר לגבי שורש הדברים. מספר טיעונים הועלו כנגד דבריו, וביניהם הטיעון שעסק בעצם זכותם של הגברים לקבוע לנשים את גבולות הצניעות, טיעונים ששללו את ערך הצניעות בנושא הלבוש מעיקרו, וטיעון נוסף שמועלה בימים אלו הוא שיש לנתק בין הלכה למוסר. לפי טיעון זה, הצניעות היא ערך מוסרי שלא נכון להכניסו לגדרים של הלכה, ואין להלכה עניין להציב לה גדרים מפורטים וכללים ומסודרים כדרכה.

על עניין זה כתב הרב ד"ר עידו פכטר בטורו בעלון השבת 'שבתון' (בראשית תש"פ), ובו קבע כי "מוסר איננו כולל רשימת נורמות סגורה, אלא עוסק באופי האדם ובהתנהלותו עם סביבתו. לא ניתן לכמת את החיוב המוסרי לשורות דינים והוראות. תמיד אורח החיים השלם שהוא דורש גדול מסך חלקיו. אף זו, כל ניסיון לפרט לפרטים נורמטיביים את החוק המוסרי למעשה מסכן אותו. הנהגה מוסרית כוללנית, ברגע שמפרטים אותה לשורת משימות היא מאבדת את מה שהיא".

דברים אלו נכונים רק בחלקם – הם נכונים במה שנוגע לקומות העליונות של המוסר, אבל לא במה שנוגע לקומות הבסיס של המוסר. מוסר ללא קביעות של נורמות סגורות ומחייבות יפרח באוויר, לא יגיע לכלל מימושו, אלא יוותר מאחור בתוך רגשי הלב, ולא יגיע לכלל חיי מעשה.

חכמי ישראל ותורת ישראל התנגדו לעמדה זו שמייצג הרב פכטר, ומשום כך אנו מוצאים למשל את המצווה המוסרית הגדולה, מצוות הצדקה, מפורטת בהלכות רבות הן ברמב"ם והן בשלחן ערוך. בדומה לכך, גם מצוות כיבוד הורים זוכה למספר סימנים בשלחן ערוך, וכן הלאה. ובכלל, כל מצוות מתנות עניים יסודם במעשה המוסרי, ואף על פי כן תופסות חלק נכבד ביותר בתורה שבעל פה- רובו של סדר זרעים מוקדש לכך. מצווה מוסרית חשובה הוטלה על האדם: היה רגיש מוסרית, ותניח פאה משדך לטובת העניים. בהתאם לכך, מאות הלכות מפרטות את הדרך שבה יש לקיים את החיוב המוסרי הגדול הזה.

נכון שמעבר לחובה ההלכתית הבסיסית ישנה אפשרות להתרוממות מוסרית אישית, המכונה בהלכה פעמים רבות 'לפנים משורת הדין', ואכן ההלכה רואה בחיוב את מי שמתעלה ומתקדש ומעדן את הנורמות המוסריות שלו, אך הבסיס מושתת על נורמות סדורות וסגורות שמהוות את בסיס החיוב של כל אדם.

הרב פכטר, כפי הנראה כבר עבר את הגבול של האורתודוקסיה לעבר מחוזות אחרים, והוא אכן כתב זאת בהמשך מאמרו: "ההבחנה בין מוסר והלכה חשובה ואין לבלבל ביניהם. בעולם האורתודוקסי לעתים הופכים ציוויים מוסריים לענייני הלכה וככה מעקרים אותם מתוכנם עד כדי אבסורד". בדבריו הוא מביא כדוגמה את ערך הצניעות, ואומר שנשים שלדעתו מקפידות על חובות ההלכה האורתודוקסית שיסודה בבלבול הזה, בשילוב אהבת האורתודוקסיה לעסוק בסנטימטרים במקום ביסוד הצניעות, מביאות לידי כך שנשים הולכות עם "פאות יוקרה" ומשתמשות "באיפור כבד מידי". לכן, משום כך, הוא מסיק ש "לצמצם את נושא הצניעות למידות מדויקות של חצאיות וחולצות זה הרס הצניעות".

משום כך, אני מציע לו לכותב הנכבד לטייל ברחובות העיר, ולראות את התוצאות של הדרך החלופית שהוא מציע – דיבורים גדולים על צניעות שאינה מגובה בשום נורמה מובילים לכך שהצניעות נותרת (אולי) בלב אבל הגוף נשאר חשוף לחלוטין. הרעיון של הרב פכטר נובע מעצימת עיניים כפשוטו, במקרה הטוב, אך האם זו כוונת חז"ל על ערך הצניעות?

אכן, כתבתי לעיל, שיש להתרומם מעל הנורמות הבסיסיות, ובכך ניתן להתמודד עם הבעיה שהוא העלה בדבריו, אבל אין בכך שום צידוק לפירוקן של אותן נורמות. ובשולי דבריו: מהיכן לו הזכות לקבוע מה הוא 'איפור כבד', ומתי הפאה הופכת להיות 'פאת יוקרה'? האם זו לא כניסה לקביעת נורמות סגורות? אם כן, הוא נופל בדיוק באותו מקום שאליו כיוון את חיציו.

למעשה, שורש דבריו שגויים מיסודם כפי שכבר ציינתי בפתח הדברים, ויסודם ברוח שביקשה לבעוט בכל המעשה ההלכתי, שכן לדבריו היום ערך הצניעות הוא מוסר שאין לו מקום לנורמות הלכתיות, ומחר יקבע שגם מצוות השבת היא חיוב מוסרי, וממילא גם עומס הפירוט ההלכתי שבה מעקר את תוכנה, ואם כן יש לבטלו. מכאן, הדרך מאוד קצרה עד להגדרת רוב מצוות התורה כערכי מוסר שאין להלכה מקום בהן.

אנו אנשי הלכה, "אורתודוקסיה" בלשונו, שמבינים שהיא היא זו המסוגלת להנכיח בחיי המעשה את הנורמות המוסריות, ועל ידי כך לחיות חיים מוסריים הלכה למעשה, ויחד עם זאת יודעת לתבוע מהאדם להתעלות ולהתרומם, ולתת לחייו פן אישי מוסרי ורוחני, טוב וגבוה ככל שיוכל.

=======

הרב חיים מרקוביץ' עומד בראשות מחלקת הכשרות של המועצה האזורית גוש עציון, ומכהן כמנהל אגף שדרי"ם ב'איגוד רבני קהילות'