בעת האחרונה התגלע ויכוח ישן חדש בעניין לימוד תנ"ך בגובה העיניים.

היו שטענו כי העיסוק האנושי בדמויות התנ"ך גורם לזילות ואילו הצד השני טען כי ראייה שכזו תוך שהיא נזהרת על הגבולות הדרושים היא זאת אשר לשמה ניתנה לנו התורה ונכתב התנ"ך.

הוויכוח שקע לבינתיים אך כשראיתי את ספרה של ברנדס "הפרדס של עקיבא" הבנתי כי העיסוק בתנ"ך ובחז"ל ע"י ראייה אנושית בת זמננו הוא נרחב.

אכן, העיסוק באגדתות חז"ל נפוץ לא רק בחוגים דתיים שראו בהם עד עתה חלק משני לעומת העיון הלמדני- הלכתי קלאסי אלא אף בציבור הרחב שמגלה פתאום עניין בחז"ל. זה אומנם מגמה מבורכת אבל יש בכך גם סכנות: האנשת הדמויות תוך הבאתם למציאות זמננו יוצרת אי אמינות היסטורית ועושה עוול לנאמר ולכוונת הדברים שנאמרו והתרחשו בעבר.

ובכך לטעמי חוטאת גם ברנדס ב"פרדס של עקיבא" כשהיא עוסקת בטקסט ועושה בו כרצונה. ראייתה את רבי עקיבא כרועה צאן ששום רוח ושום תורה לא מזיזים אותו מהטענה כי לימודו הוא הכרח שנכפה עליו ע"י אחרים היא בעיני חסרת יושר והיא ניתוח פסיכולוגי זול.

חכם תלמודי שחז"ל רואים בו אחד מן הגדולים שנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום איננו יכול להיות מונע מזיוף אישי.

ברנדס עושה עוול כשהיא לא מאמינה באדם שהעולם המערבי הליברלי של היום רואה בו בר שינוי ובכך הפוך על הפוך היא מביאה את רבי עקיבא אל זמננו תוך שהיא לא מחילה עליו את עקרונות הזמן העכשווי וערכיו אלא רק את ראייתה שלה.

ולא רק ברבי עקיבא זאת המגמה אלא גם בבית שמאי ובבית הלל. תיאורם כבעלי אינטרס וככאלו אשר יעשו הכל כדי להוסיף עוד כוח אלקטורלי למחנם חוטאת לאמת גם אם לדעתה של ברנדס ישנם קריאות אחרות שהיא מבקשת לבצע בטקסט. העלילה אומנם דרמטית ע"י כך, אך היא דמיונית.

ניסיונה של ברנדס להביא את רבי עקיבא אל הציבור הרחב מבורך וגם הסוגיות שהיא כוללת בספרה שחז"ל עסקו בהם הוא דבר הכרחי אך לעיתים במהלך הספר היא שוגה בניסיון לנחש ולמלאות חורים שונים בעלילה התלמודית ולבנות לה רבי עקיבא כרצונה.