נאומו הארוך של משה רבינו עומד לפני סיום. עם ישראל נמצא על סף הכניסה לארץ, ומשה רבנו בוחר להזהיר את העם ממה שיקרה בעתיד.

כבר ראינו בפרשות קודמות, כי ההבטחה של התורה למי שיקיים את המצוות, איננה רק הבטחה רוחנית, אלא בעיקר הבטחה גשמית: שליטה צבאית בארץ ישראל, פרנסה, בריאות, שגשוג. העונש הוא לא גיהנם אלא גלות, הרחקה מארץ ישראל.

הישיבה בארץ ובעיקר השפע הכלכלי עלולים להוביל אותו לזחיחות דעת, ולהתרחקות מהעיקר, והתרופה לזה היא דווקא בגלות. במקום בו אין בטחון אישי וכלכלי, אז היהודי חוזר למקורות, לאמונה. דווקא בגלות, בה מאבד עם ישראל את המימד הלאומי שלו, ושוקע במימד הפרטי, הוא מצליח להקפיד יותר בשמירת המצוות.

"וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". הקב"ה מצדו מבטיח כי ידאג לחזרת עם ישראל לארצו, גם מהמקומות הנדחים ביותר, ויעשה שינוי באמונה של היהודי: "וּמָל יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יי אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"

הגויים בכל הדורות הבינו, כי מציאות עם ישראל בגלות, קשורה בקשר ישיר למעשיו. הן הנוצרים והן המוסלמים הבינו כי שפלותו של עם ישראל ומצבו השפוף נובע בגלל חטאיו. את התובנה הזו הם הפנו למקום שגוי, לכך שאיננו מתאסלמים או מתנצרים.

כשהם הגיעו לארץ וראו אותה שוממה, הם ידעו את הסיבה: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּתְּשֵׁם יי מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה".

את הלקח הזה צריך ללמוד גם, אחרי שבחסדי ה' חזרנו לארץ. צריך לזכור, שישיבתנו כאן ואחיזתנו בה איננה רק תוצאה של נתונים בטחוניים וכלכליים, אלא בראש ובראשונה תלויה במעשינו.

ככל שנהיה קשורים יותר לתורה ונקיים את מצוותיה, נחזק את ישיבתנו בארץ. ככל שנתרחק, גם אחיזתנו תתערער. הגויים מבינים את זה. השאלה היא מתי אנחנו נבין?