סערת יובל דיין: הלוואי והיו לנו יותר אנשים כמוך

בפוסט ארוך מרגש ומפורט כתב הרב יוני לביא: "שלום יובל. אנחנו לא מכירים ומעולם לא נפגשנו. אבל אחרי שתריסר אנשים שאלו אותי "ראית את הפוסט של יובל דיין?!", לא יכולתי להתעלם. התיישבתי לקרוא ונתתי ללב הפצוע ולדמעות שלך להרטיב גם את שלי.מה יש לי לומר אחרי כל זה?

לפני הכול, מילה טובה. יש לך אומץ, אחי! יש לך אומץ. ככה לוותר על המעמד, הכבוד, הפרנסה וההישגים הרוחניים שצברת בעשרים וחמש שנה? וואו. ככה להודות קבל עם ועולם שטעות הייתה בידך, ואתה מתחיל לחפש מחדש בכיוון אחר? מרשים ביותר. צעד כמו זה מצריך אומץ וכנות, מצרכים יקרים ונדירים בעולם השקר שאנחנו חיים בתוכו. הלוואי שהיו לנו יותר אנשים כמוך. כאלו שיהיו מוכנים לוותר על אזור הנוחות וההרגלים שלהם, אם יגלו שהוא מזויף וחלול.

הצטערתי מאוד לשמוע על הדחייה הקשה שחווית מהחברה שניסיתם להשתלב בתוכה. יצאת מצולק ופגוע מהיחס המנוכר והמזלזל כלפי החוזרים בתשובה, וחוץ מלהשתתף בכאבך אין לי מה לומר. אין ספק שהחברה החרדית שחייתם בתוכה צריכה לעשות חשבון נפש נוקב. עצוב שמדברי חז"ל: "בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים", נותר בפועל שבעלי תשובה פשוט… גמורים. קשה להם להשתדך, דוחים את ילדיהם מהמוסדות ה'טובים', והם נכשלים שוב ושוב בהשתלבות בחברה הדתית.

אני יכול, יובל, גם להזדהות במידה רבה עם הביקורת שלך כלפי "שליחיו הנאמנים של א-לוהים". יש להם לדבריך "חיים עמוסים בפגישות ושיעורים ותלמידים ורבנות וכבוד, אבל נטולי שמחה והתרגשות ואמונה וייעוד". איך קורה להם דבר כזה? פשוט מאוד. בדרך העולה בית אל קַל מאוד להתברבר ולהתבלבל. להחליף בין אמצעי למטרה, ולעבוד את עצמך תוך כדי אשליה שאתה עובד את אלוקים. וכאן מתבררת שוב האמת הנושנה: התורה היא א-לוהית ומושלמת. בני אדם הם חלקיים וחסרים. בורא עולם העניק להם את הזכות המופלאה להיות מוארים באור התורה. האם ינצלו את ההזדמנות לטובה או לרעה? זה כבר תלוי בבחירתם בלבד.

אחרי כל זאת, יובל, התחושה החזקה ביותר שעלתה בי כשקראתי את מכתבך היה של החמצה נוראית. הקדשת רבע מאה מחייך לחקור את תורת רבי נחמן, ויצאת מהמפגש איתו מבולבל יותר משהיית. את התהליך שעבר עליך תיארת במילים קשות "הפכתי מילד מוכשר ומחפש משמעות, לדתי צדיק וצודק, נטול דעה עצמית, נטול גלוטן ובעיקר נטול יכולות בסיסיות להסתדר בעולם המסוכן ש-אלוהים ברא לנו על מנת שנכשל בו". וכאן, ידידי, אין לי מנוס מלומר עליך בדיוק את מה שאמרת על המגזר אותו בחרת לעזוב: כנראה אתה ואני לא מאמינים באותו א-לוהים. אומנם לפני עשרים וחמש שנה כשיצאת מ'תל אביב' בדרך ל'ירושלים' רשמת ביעד הוויז: תשובת אמת, אבל כנראה המכשיר שהפעלת הטעה אותך לגמרי. הוא הוביל אותך בטעות לשכונת אויב עוינת במקום לכותל המערבי.

חצי יובל שנים לימדו אותך בדרך הקשה שתשובה היא אומנות מופלאה ומדויקת, בתנאי אחד: שעושים אותה נכון! או אז היא סם החיים. היא מקיצה נרדמים, מחיה מתים, מציתה ברק בעיניים ואושר בלב. כשעושים אותה באופן שגוי – נוצרת מוטציה נוראית. כזו שמתחזית לאמת ומתחפשת לתורה, אך בתוכה יש רקב ומחנק. צר לי לומר אבל זה כנראה בדיוק מה שקרה לך, או במילותיך המדויקות: "איך זה שכל מה שא-לוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון?…מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים וההסתרות והשקרים?!".

לא הסתפקת בזה והוספת: "אלף קולות מדברים לי בתוך הראש. משה רבנו, רבי נחמן, התנאים, האמוראים…אבל את עצמי אני כבר מזמן לא מצליח לשמוע". את הדבר הזה בדיוק כינה הרב קוק זצ"ל 'תשובה של רמיה'. הוא נתן אבחנה קולעת לתהליך שגוי שנראה שגם אתה נקלעת אליו: "כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱ-לֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת… וְאִם תֹּאמַר הַהֲוָיָה שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת – הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא".

צר לי, ידידי, וליבי בוכה איתך, אבל המסקנה הכואבת העולה מתוך דבריך היא שבמשך עשרים וחמש שנה נשאת את שם ה' לשווא. חיפשת את א-לוהים ובדרך שכחת את עצמך. דבקת בו ב'אמונה עיוורת' ושכחת שהוא נתן לך עיניים כדי לראות את האמת במבט בהיר. התאהבת כל כך ברבי נחמן ושקעת ב'פשטות ותמימות' שלו, עד שמחקת את השכל שבורא עולם נתן לך ומעכת את האישיות הבריאה שקיבלת. שכחת את צוואת דוד לשלמה בנו "דע את א-לוהי אביך ועובדהו". כי בלי לדעת ולהכיר באמת את מי שאתה מאמין בו, יובל, אי אפשר באמת להתחבר אליו. ואתה אומנם רצית מאוד, אבל בסופו של דבר נשארת מנותק. מצאת את עצמך חותר בלי כוחות אל היעד, ומגלה בחרדה שספינת חייך שטה כל הזמן בכיוון הלא נכון.

חתמת, יובל, את מסעך המסתכל במילים הנוקבות "הכי אמת שלי היא שאני לא יודע. באמת לא יודע". וזו, אולי, קרן אור. כי אינך טוען, חלילה, שאין דרך ואנחנו חיים בעולם ללא אמת וללא א-לוהים. אתה רק טוען שהתברר לך שעוד לא מצאת אותם. וזה פתח גדול לתקווה וגילוי. כי כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן.

לסיום רק אומר, יש בך, ידידי, שני דברים יקרי ערך שלא אבדו לך למרות מסע הייסורים שעברת. האחד הוא האומץ והשניה זו הכנות. אני מאחל לך ומקווה בשבילך שהנכסים האלו יעזרו לך בדרך חזרה למעלה. שתזכה לעמוד על הרגליים ולמצוא את השביל הנכון בשבילך. השביל שא-לוהים ממתין לך בסופו, בסבלנות ובאהבה.