הטובות לפוליטיקה: לנפץ את תקרת הזכוכית

לפני זמן לא רב פורסם בגלי צה"ל שבעוד חמש שנים צפוי גיוס של יותר מ- 50% מהצעירות הדתיות לצה"ל. הרשת געשה, אבל זאת אינה הפתעה.

כיום אפשר לראות עוד ועוד נשים מהמגזר הדתי לאומי בכל תחומי החיים בישראל, לא מעט נשים מצליחות בתקשורת בפריים טיים, בבתי משפט, מנהלות בתי חולים, באקדמיה, בתחום ההייטק, בתפקידים בכירים בזרועות הביטחון השונות ובשנים האחרונות יש גם לא מעט נשים תלמידות חכמים פורצות דרך ואף כאלה שהוסמכו לרבנות.

בחינוך, אחרי שנים שבהן ראינו כמעט ורק גברים, רבנים, מובילים מוסדות חינוך ואולפנות, בשנים האחרונות חל מהפך ובהרבה מוסדות עומדת אישה בתפקיד הבכיר ואף בתפקיד המובילה הרוחנית של בית הספר. בתחום המוניציפלי נשות הציונות הדתית זוכות לעדנה דוגמת מרים פיירברג ראש עיריית נתניה הוותיקה, אליה הצטרפה עליזה בלוך שנבחרה לכהונת ראש עירית בית שמש.

דווקא בתחום המשמעותי ביותר ובעל ההשפעה המרכזית ביותר לחיי אזרחי ישראל – הפוליטיקה – נשים דתיות עדיין משתרכות הרחק מאחור ואינן מצליחות לנפץ את תקרת הזכוכית.

אם שקד הייתה דתייה הייתה יכולה להוביל את מפלגת הימין?

במפד"ל כיהנו מהקמת המדינה 44 חברי כנסת מתוכם 4 נשים בלבד. בגלגול המודרני של המפלגה, בבית היהודי המצב השתפר במקצת מתוך 18 חברי כנסת כיהנו 4 נשים.

יתרה מכך שמעולם לא הובילה אישה מפלגה דתית לאומית, מיקום הנשים היה בדרך כלל בתחתית הרשימה.

המיקום הנמוך מנע פעמים רבות אפשרות לחברות הכנסת להוביל מהלכים משמעותיים בשל העדר גיבוי פוליטי. כמעט תמיד הנשים הגיעו לכנסת לא בזכות בחירה רגילה על ידי מתפקידי הרשימה או חברי המרכז בצורה ישירה בהתמודדות מול גברים, אלא התמודדו על משבצת הנשים שהיה משריון. מעולם לא הייתה חברת כנסת דתייה לאומית ששימשה כשרה בממשלת ישראל.

אבל בואו נשחק רגע ב-"נדמה לי": נסו לדמיין את איילת שקד לא כחילונית משכונת בבלי בתל אביב אלא כאישה דתייה מפתח תקוה. האם היא הייתה יכולה להוביל את רשימת מפלגת הימין?

אני רוצה לטעון שלא.

אישה דתית מפתח תקוה הייתה צריכה לסחוב על גבה שורה ארוכה של אתגרים חברתיים מגזריים, לדוגמה איזה סוג של כיסוי ראש היא חובשת על ראשה, לאיזה מערכת חינוך היא שולחת את ילדיה, מה גודל הכיפה של בעלה, האם היא לוחצת יד לגברים ומה אורך החצאית שלה.

למעשה, העובדה שאיילת שקד חילונית מנטרלת את העיסוק האישי בה כמעט לחלוטין, היא בכלל לא חלק מהמשחק המגזרי ואין חשיבות להתנהלות שלה כאישה דתית במרחב.

נכון, המפלגות הדתיות לאומיות הן לא המפלגות החרדיות ולנשים יש את האפשרות להיבחר ולהיכנס לרשימה, ואף שריון. אולם, העובדה שהן מורכבות מ"קליקה" קטנה ומצומצמת, שכל אחד מהגברים לוקח בה חלק משמעותי, ולנשים אין בהן כמעט מקום מנטלי להתחבר באופן טבעי, הופכת את המפלגות הדתיות הלאומיות ללא מאוד שונות מהמפלגות החרדיות.

למה אישה דתייה שעשתה שרות משמעותי בשרות לאומי או בצבא , שעברה באקדמיה, שעסקה במשרות ציבוריות – לא נמצאת בחוד החנית של מפלגות הציונות הדתית?

האם לא הגיעה העת לשינוי שבו עוד ועוד נשים מהציונות דתית ייקחו על עצמם אתגר לאומי חשוב להיות חלק משמעותי מהמשחק הפוליטי בישראל? התשובה טמונה אפוא במסר שאנחנו כמגזר מעבירים לבנותינו ולבנינו.

עשייה ציבורית היא לא זירת משחקים לגברים בלבד.

הכותב: שלומי גולדברג, מחנך בתיכון הימלפרב בירושלים ופובליציסט