הרב אילעאי עופרן, רב הקיבוץ קבוצת יבנה וראש מכינת 'רוח השדה', מתייחס לסערה סביב כיסוי הראש של מנחת טקס הדלקת המשואות, לינור אברג'יל, ומסכם אותה בחמש נקודות.

1. הביקורת נוראה- הטקסטים המטנפים את הרשת המבקרים את לבושה של מנחת טקס המשואות, הם מכוערים, מחפיצים ואלימים במיוחד.

2. הזעקה קצת מוגזמת- כאשר 4 ממדליקות המשואות, מנחת הטקס, מגישת הטלויזיה ששידרה אותו וגם הנואמת המרכזית בטקס פרסי ישראל, הן כולן נשים דתיות במטפחת, כובע או פאה, קשה להתייחס לקבוצה הזו כמגזר מקופח ומושפל. הפכנו למיינסטרים ב"ה, ויש לזה גם מחיר. יש לצערנו בישראל מי שסובל באמת מרמיסה וקיפוח יומיומי. את הסולדיריות והאחווה הלוחמת, כדאי לשמור למי שבאמת זקוק לה. חכמה קטנה להתייצב לצדה של קבוצה חזקה.

3. קצת יושר- אי אפשר להיאבק על הזכות לתלות תמונה של אשה בבגד ים מעל נתיבי איילון, ואז לבקר את זכותה של אשה במטפחת להופיע על המרקע. כשם שאי אפשר להציב שוטרות לבוש בכניסה לבתי ספר או לכותל, לבקר ולהגביל לבוש של נשים, ואז לזעוק מרה כשעושים זאת לאנ"ש.

4. לבוש של אדם יכול להיות ביטוי לדיכוי ושעבוד ויכול להיות תמצית החירות. הדיון על כך הוא מעניין וחשוב, אך אסור לקיימו כדיון פרסונלי וספציפי.

5. לפני שנה הזדמנתי לבירה אירופית עמוסת תיירים והעסיקה אותי מחשבה טורדנית- כשרואים זוג פוסע ברחוב העיר הסואן בחודשי הקיץ, הדרך היחידה לדעת אם מדובר בזוג מוסלמי מפקיסטן, חרדי מניו יורק, חילוני מאמסטרדם או דתי מפתח תקווה, הוא האופן שבו האישה מתלבשת. הגברים מתלבשים פחות או יותר אותו דבר – ג'ינס, טי-שירט ואיזשהו כובע בייסבול. רק הנשים – עם החיג'אב, הפאה, הבנדנה או הגופיה, נושאות את סימן ההיכר של השיוך התרבותי של משפחתן. מה זה אומר עלינו, שהפערים התרבותיים בינינו מתמצים בדיון על ארון הבגדים הנשי?