נולד גרמני, התגייר ומתנחל: "בצפירה אני בוכה"

אוּלִי (אולריך יעקב) בקר (35) נולד וגדל במזרח גרמניה, כגרמני לכל דבר. עשה גיור בישראל וגר כיום בתקוע, נשוי לאושרת ולהם שלושה ילדים.

"במזרח גרמניה רובם היו סוציאליסטים, הסיפור שהם מספרים לעצמם זה שהנאצים נלחמו גם בהם, למרות שזה שטויות, כמעט כולם שם היו נאצים במלחמה", הוא מספר.

"יום אחד הבן שלי הגיע מבית ספר, משום מה תמיד ביום השואה יוצא שיש מורה מחליפה שלא מכירה את הסיפור שלו"- הוא צוחק, "והוא חוזר עם סיפורים על היהודים שהעמידו אותם צמוד לקיר והגרמנים הרביצו להם וירו בהם והוא אומר לי 'אם סבא-רבה שלך היה מכיר אותי הוא לא היה עושה לי את זה נכון?' "

סבא של אולי היה בן 14 בסוף מלחמת העולם השנייה, אבל אח של סבתא שלו שירת שנה ב-אס אס לפני שנפל בקרב מול הרוסים. "כמעט אין משפחה בגרמניה שאין לה שורשים נאצים".

דתיים עם עמוד שדרה ועדינות

אל היהדות הגיע אולי במקרה, הוא חיפש לעשות שנת שירות מחוץ לגרמניה ועלו כמה אופציות, הוא רצה בכלל פורטוגל או צרפת, האופציה השלישית הייתה ישראל. היציאה לפורטוגל וצרפת הייתה דרך ארגונים נוצריים. "בגלל שהגעתי ממזרח גרמניה שם היינו אתאיסטים, כמו בכל מקום שהיה שם קומוניזם, אז הגעתי לישראל דרך ארגון לא נוצרי.

כך מצא את עצמו אולי בדירה בקריית אונו, מתנדב יחד עם עוד מספר גרמנים ודנים. איך שהוא נחת הוא הרגיש בבית. ומה שמאוד הרשים אותו היו קבוצת ש"ש דתיים לאומיים ובנות שרות שהיום שירתו באותו מקום. "היה נראה שיש בהם משהו מיוחד, ערכים, עדינות, עמוד שדרה וידיעה מה הם רוצים מעצמם. ההפך מאתנו, שהיינו גרמנים מבולבלים".

בעומק של העם היהודי יש ערכים

משם אולי עשה דרך אינטלקטואלית אל העם היהודי, ומאותו מקום מגיעה הביקורת שלו על האנטישמיות שהביטוי הרצחני שלה היה בשואה הנאצית. "בעם היהודי יש בעומק שלו ערכים שנקבעו בתורה שמקרינים על ההתנהגות שלו. הגרמנים חיים את זה שהם בעצם העם הנבחר, אבל ליד יש עוד עם שטוען שהוא העם הנבחר והוא מצליח יותר בהמון תחומים ובעיקר בתחום המוסרי. זה משהו שהם לא יכולים לחיות איתו. האנטישמיות טבועה שם בתרבות. גם אצלנו שדיברו על יהודים, גם שאמרו עליהם דברים טובים היחס אל היהודים הוא שונה, זה לא כמו שאתה מדבר על צרפתים, או על כל עם אחר. זה כאילו אתה מדבר על איזה משהו אחר.

ליהודים קשה להבין את הסיבות העמוקות לאנטישמיות

בסרטונים רואים את הנאצים מחייכים, רבים מהם הרגו יהודים בחיוך, היה להם איזה שחרור, איזה אספקט כאילו מוסרי ב-לרצוח יהודי. ליהודים קשה להבין את זה – את הסיבות העמוקות לאנטישמיות. הם חושבים על זה כמו שיהודים היו חושבים, יותר רציונלי, יותר אנושי. וגם הפוך, גרמניים לדוגמה היו מצפים הרבה יותר רצון נקמה מהיהודים.

שמעתי עדות של אחת הניצולות מאושוויץ, ג'יזל, שמספרת איך אחרי השחרור מהמחנה היא ראתה את השומר שלהם מחפש את הנעליים שלו ומישהו גנב לו אותם והיא ריחמה עליו, אחרי כל מה שעולל לה, גרמני לא היה בחיים חושב שזה אכן קרה.

כל אחד חושב שהשני חושב דומה, וזה לא נכון. כמו שאנשים בישראל חושבים על איראנים או חמאס שאומרים שהם רוצים להשמיד את העם היהודי, אז הם מדברים על בעיות פנימיות, כלכליות ולא על זה שהם באמת רוצים להשמיד אותנו מסיבה וצורך נפשי וזהותי עמוק ולא חומרית פרקטית".

אולי מספר שכשהתקרב ליהדות עניין השואה בכלל לא היה שם, לפחות לא באופן מודע. אבל ככל שהשנים עוברות הוא נכנס לסיפור, מגיע לעדויות של זיכרון בסלון ואף שימש כמתורגמן מגרמנית בעמותת 'עמך' מכתבים שאנשים מקבלים מהרשויות בגרמניה בקשר לפיצוים על מה שהם עברו בשואה.

בגרמניה החינוך הוא שבונים את הילד על ידי זה ששוברים אותו. אין ילדים גרמניים, יש מבוגרים קטנים, מוציאים מהם רגשות כדי שילמדו לנהגו בדרך נאותה. על אף זאת אומר אולי כשאני מנסה לדבר איתו על הצד הרגשי של יום השואה, "בצפירה אני בוכה", הוא אומר.