מאז שבנט החליט על המהלך השנוי במחלוקת שלו לעזוב את הבית היהודי רבים לא סולחים לו וזה מובן בהחלט. הוא נטש, ברח, מטוס עם קוקפיט בלי טייס וכדומה.

התחושות הללו מובנות, המעשה אכן שנוי במחלוקת, אם כי רבים מהמבקרים חיכו לו בפינה ולא אהבו אותו עוד כשהיה יו"ר הבית היהודי, אחרים העזו להרים ראש לאחר שהאריה עזב את הלהקה והשניים יחדיו נועדו.

לא ניכנס לתהליך הכניסה של בנט אז, כשסחף את הבית היהודי לאיחוד עם התקומה, הכנסת חילונית אל בן השורות וחיזוק המותג. הוא החליף את ההנהגה האפרורית שלא תאמה את הציונות הדתית שהייתה בעלת אמביציה והשפעה חברתית רבה יותר מאשר היכולות הפוליטיות המדולדלות שלה. נתמקד בקרב על הבסיס הפוליטי- "הבייס".

הציונות הדתית מפוצלת

כי האמירה המרכזית היא שלציונות הדתית יש בית אחד וכל פנייה אל אחד מבניה יוצרת עלבון, כי בנט הבטיח לרב דרוקמן שהוא פונה לקהלים חדשים. אמת ויציב, אבל יש התעלמות מכך שבנט או לא בנט, הציונות הדתית כבר מפוצלת סוציולוגית. רבים מבניה שייכים למגזר, אך נמצאים בשדות אידיאולוגיים אחרים.

עולם הערכים של מרביתם דומה בענייני ארץ ישראל לאחיהם, אך בענייני דת ומדינה, מעמד רבנים ופתיחות לעולם מסביב הם נמצאים בנקודה אחרת. אז אפשר לכעוס על בנט ולהרגיש נטושים ומרומים אבל אי אפשר להתעלם  מחלקים גדולים במגזר של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, אך יחד עם זאת אורח החיים שלהם, האמונה והאידאולוגיה שלהם מאופיינת בשיתוף עמוק בין דתיים וחילוניים.

הם מקדמים סדר יום לאומי וגם דתי ברמה כזו, או אחרת, אך לא ישיבתי.

לא רוצים שתכילו את כולם מלמעלה

זה נכון שבאיחוד מפלגות הימין אומרים שגם מוטות הכנפיים שלהם מכילים את כל הגוונים השונים במגזר, ואפילו מנופפים ביוסי כהן שאמנם נטול כיפה אך התפיסות שלו ביחסי דת ומדינה תואמים את בצלאל סמוטריץ'. אז שתדעו שאותם אנשים לא רוצים שיכילו אותם, הם מסתדרים לבד. הם רוצים לצעוד יחד, בשותפות לא פטרונית, יד ביד עם חילוניות וחילוניים, גם כאלו שמשחקים כדורגל בשבת, או שבבעלותן קבוצת כדורגל רחמנה לצלן.

כאלו הם. לא מכתיבים לאחרים איך הם צריכים להתנהל, לא בשבת ולא ביום חול, מתסכלים על השותפים בגובה העיניים, כמו רבים, רבים בציונות הדתית בהתנהלות היומיומית בעבודה, בעסקים ועם בני המשפחה. יש כאלו דתיים מאוד ויש כאלו שהתורה במובנה הרחב יותר משמשת להם מעיין, זהות, תרבות ומקור השראה אך פחות מחויבות. דתיי הרצף קרא לזה פעם עקיבא נוביק והם ציבור לא מבוטל.

אגב, כשנפתלי בנט הגיע לבית היהודי והביא איתו רוח ליברלית יותר בכל בדל של החלטה שלעיתים הייתה רק נגזרת של תחומי אחריותו הכוללת ולא מדיניות מכוונת (כי אצלו סדרי העדיפויות היו שונים), פתחו נגדו במתקפה על הרוחות החדשות שחדרו הביתה והיו כאלו שקראו לצאת החוצה והנה עכשיו הם הנעלבים שמנסים להוציא, או לצאת אלו שברגעים האלה כבר מרגישים לא שייכים.

האתגר כשיוצאים מהבית

הבעיה של בנט היא אחרת, ברגע שהוא יצא מהבית אנשים שהיו בתוך הבית הוציאו את הראש החוצה וגילו שאם כבר יוצאים החוצה אפשר למצוא את עצמנו בהמון בתים אחרים. בליכוד, אצל משה פייגלין ואפילו בכולנו ובבתים נוספים. האתגר של בנט ושקד לחבר את השותפות הזאת לבית אמיתי עם אמירה ומחויבות לערכים, כשהבית של פייגלין מאוד דומה, אך שונה, ליברליזציה קיצונית למשל, פחות ניסיון פוליטי רלוונטי וקונקרטי.

שניהם גם באופן דומה, גם פייגלין וגם בנט ושקד מכוונים הכי גבוה שאפשר- ראשות הממשלה (הציניקנים יגידו בדרך שלא תואמת את הנתונים בשטח) ושם בנט צריך לבדל את עצמו. הוא צריך למכור ייחוד מהבית היהודי, מהליכוד ועכשיו גם מפייגלין ובלחץ הזמן זה בכלל לא קל.

ההבדל הוא שפייגלין יצא לגמרי מהמגזר, בנט מנסה להיות בשני המגזרים יחד כמו רבים וזה דיוק ששה לשים עליו את האצבע.