פייגלין הוא ילד- וזה לא בהכרח רע

לפני שתי קדנציות הקואליציה חורזה לה יחדיו מברית האחים בנט ולפיד ואיתם ישבה גם ציפי לבני. באותו זמן אחד החוקים הימניים הובא למליאת הכנסת, איני זוכר אם אי חלוקת ירושלים, או משהו אחר הנוגע ליהודה ושומרון. הוטלה משמעת קואליציונית כמקובל והקואליציה צריכה הייתה להצביע נגד החוק.

חברת הכנסת דאז והמועמדת לכנסת היום אורית סטרוק לא ידעה את נפשה, היא מאוד רצתה להצביע בעד החוק אך בשל המשמעת הקואליציונית לא יכלה. משה פייגלין באותם ימים חבר כנסת מטעם מפלגת השלטון- הליכוד הודיע שיצביע בעד החוק על אף הווטו שהטיל ראש הממשלה וראש מפלגתו מטעמים קואליציוניים.

"למה פייגלין יכול להצביע בעד?" התקוממה סטרוק באוזני יו"ר סיעתה אורי אריאל. "פייגלין הוא ילד" השיב אריאל.

לגליזציה של בית המקדש

ואכן פייגלין הוא ילד. כשאומרים לו את זה הוא רואה בזה מחמאה. הוא הילד שחולם חלומות בעוד המבוגרים אומרים לו שאי אפשר ליישם אותם. אבל הוא ילד עם ספר רציני ומאות מאמרים שיטה ומנגנון פוליטי. הוא הוביל את ההתפקדות הגדולה לליכוד ומ-2015 מוביל את מפלגת זהות שעכשיו כבר נמצאת באופן ברור מעל אחוז החסימה.

הוא אולי לא היחיד אבל מהראשונים שהציבו חזון שיהיה ראש ממשלה אמוני.

התכונה הזאת של לחלום לשנות את המציאות החל מהקמת בית המקדש ועד לגליזציה של סמים קלים, היא קוסמת להמוני אנשים שונים ומשונים. היא מעלה ניחוח של מהפכנות, של תנועה נגד הזרם שהולכת להפוך הכל. זה מאז ומעולם מכר לגל המאוכזבים, אלו שמצפים ליותר מהפוליטיקה ומתאכזבים פעם אחר פעם. אלה אגב עלולים להיות הראשונים להתאכזב גם מפייגלין עצמו.

בינתיים התכנית הולכת לפייגלין לפי הספר כמעט. היריבים עושים את כל הטעויות האפשריות בגרף שעוברת המפלגה. תחילה התעלמו ממנו והוא נחשב להזיה מהלכת, לאחר מכן החלו המתקפות מימין "הוא לא מהגוש, מועמד שלו מתנגד לברית מילה", עבר למתקפות בשמאל: "הוא מוכר לכם לגליזציה אבל בדרך יבנה את בית המקדש וסיפח התנחלויות", ועכשיו הוא האיש והכותרות שאפילו נתניהו הסכים לתנאי שלו במצב הפוליטי הנוכחי, כדי שיהיה חלק מגוש הימין.

הוא יכול לראות את דברי מהטמה גנדי מתקיימים בו: "בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך הם ילעגו לך, אחר כך הם ילחמו בך, ואז תנצח."

מחפשים מבוגר אחראי

אבל ילד הוא ילד. הוא קוסם לרבים ומרתיע אחרים. בפוליטיקה בסוף אנחנו מחפשים מבוגר אחראי. מישהו שיודע שפוליטיקה היא אמנות ומקצוע. שצריך לדעת על מה להתפשר כדי לקדם דברים אחרים. זה סחר בסוסים מצחין לפעמים, ממנו רובם סולדים, אך מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה. נכון, האמירה של פייגלין שהוא לא חלק מהגוש דווקא יצרה אצלו פתח למו"מ שכבר כופף את נתניהו. גם סמוטריץ' בקדנציה הקודמת שהתעקש על הדברים החשובים לו הצליח להוביל כנסת שלמה אחריו. אבל בסוף צריך לדעת לנהל מו"מ ולתעדף בין הברירות במציאות מורכבת.

פייגלין כבר הרים את הדגל העיקרי למו"מ קואליציוני על הקנאביס, האם את כל הכדורים הוא כבר בזבז? או שמעמדת לשון המאזניים הוא יוכל לסחוט כמה שיוכל? זו שאלה.

שאלה נוספת היא תפיסת החירות הקיצונית שלו, כאילו משה קיבל בסיני את היד הנעלמה של אדם סמית'. יהדות שווה חירות, חופש מהכל ובחירה חופשית של הכל. הפיכת הקפיטליזם לחזות הכל מבלי ערבות ואחריות הדדית על המרחב הציבורי והמדינה. זו סוגיה מורכבת שכמו ברבים מהמקרים האמת היא באמצע, אפילו אם קרוב יותר לקצה הימני במשוואה, אך לא שחרור החברה והמדינה מכל אחריות. לא בטוח שנרצה לראות אנשים ללא ביטוח בריאות תלויים באמביציה האנושית בלבד.

שאלה נוספת שנדרש אליה תהיה ההתנהלות של פייגלין והרב אמסלם אחרי הבחירות. ועם כל השאלות הללו פייגלין הוא בהחלט דמות ותופעה מעניינת שיכול להיות סוג של הצבעת מחאה, במערכת הבחירות המשוגעת הזאת שמפלגות ישנות מתפרקות, שגוש הימין עובר תהפוכות (ליברמן מתנדנד הבית היהודי הולך עם בן ארי) והמבוכה של הבוחרים היא רבה.