כבר חמישה ימים מתנהלת מיני מלחמה בדרום. הפעם לא חיילי צה"ל הם אלו שנמצאים בחזית, אלא דווקא האזרחים, תושבי אשדוד ואשקלון, נתיבות ובאר שבע.

שגרת יומם של קרוב למיליון תושבים מופרת כבר חמישה ימים, כשכל אחד מהם מתלבט האם ללכת לעבודה או להשאר עם הילדים שאינם הולכים לבית הספר וחושב פעמיים בכל פעם שהוא יוצא מהבית.

בכל חמשת הימים האחרונים, בולטת מאוד שתיקתם של הרבנים הראשיים לישראל. מאז תחילת ההסלמה בדרום לא שמענו מהם אפילו לא ציוץ.

שעות ספורות לאחר הצתת המסגד בטובא אזנגריא, כבר התייצבו שני הרבנים הראשיים, כליווי לנשיא המדינה שמעון פרס, כשהם מבקשים סליחה מתושבי הכפר על הצתת המסגד. כבר עברו כמעט 120 שעות מאז שתושבי הדרום כבר לא יכולים לישון בשקט בלילה, והרבנים הראשיים לא פוצים פה.

הרמב"ם בהלכות תעניות פותח בכך שיש מצוה מהתורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, כשהדוגמה הראשונה שלו היא כשגויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל. מטרתו של הצום והתפילה הוא כחלק מדרכי התשובה, "כדי שידעו הכל שבגלל מעשיהם הורע להם… ולא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו".

אין היום לרבנים הראשיים כל קושי טכני כדי לארגן עצרת תפילה בכותל, בכיכר רבין או בכל מקום בו יבחרו. הם יכולים גם להודיע לציבור אילו פרקי תהלים להוסיף בתוך התפילה או לאחריה.

בעבר הם כבר הודיעו על קביעת תענית ותפילות בשעת הבצורת ותפילות הודיה על הגשמים לאחר שאלו החלו לרדת.

תפקידם של הרבנים הראשיים, לא מסתכם באמירת קדיש בטקסים ממלכתיים ובמכירת החמץ לפסח. תפקידם חייב להיות גם פעולות יזומות כדי לעורר את העם לתשובה. הרבנים הראשיים חייבים להיות גורם משפיע במדינה, שבכוחו גם לעצב סדר יום.

ההלכה נתנה להם כלים, הם רק צריכים להפסיק לפחד להשתמש בהם.