ביקורת סרטים: המרגל שזרק אותי 

פעם קראתי דימוי יפה על אמנות הפוסט מודרניזם. דימוי על אדם שמשוטט במגרש גרוטאות שסביבו רכבים וחפצים משומשים ובמקום להמציא חפצים חדשים הוא לוקח את הישנים, חותך קצת פה, חותך קצת שם, מדביק חפץ כזה לאחר ויוצר מוצרי כלאיים חדשים-ישנים.

אותם החומרים בשינויי צורה. יש בדימוי הזה רבדים רבים. ביחס לקולנוע, יש הרבה ז'אנרים אלמותיים שממשיכים להופיע על המסך בצורתם הכמעט מקורית וכמעט מושלמת ולצד זה, ישנה תעשייה שלימה, כבר שנים ארוכות, של ז'אנרים שהם תת-ז'אנר.

כאילו לקחו את הז'אנר, חתכו אותו, עיקמו אותו, יישרו אותו, הדביקו אליו גם ז'אנרים אחרים ועשו ממנו משהו אחר.