המיזם "נוסעות את הכאב", שהוקם על ידי קרן כהן והדס פוקס, נולד מתוך זיהוי של כאב שקוף – כאבן של נשים מהמעגל השני של האובדן.
מדובר בנשים שלא עמדו במרכז השכול, אך נשאו על כתפיהן תפקידים משמעותיים בתקופת האבל: הן דאגו לבית, למשפחה, לאורחים, ולעיתים קרובות לא עצרו לרגע כדי להתבונן בכאב האישי שלהן.
נשים רבות מתארות את החוויה הזו במשפט החוזר: "לא ישבנו שבעה – עמדנו שבעה". הן היו שם עבור אחרים, אך לא קיבלו מקום לעצמן. מתוך ההבנה הזו, ביקשו כהן ופוקס ליצור מסגרת שתעניק הכרה ותאפשר עיבוד רגשי עמוק לאותן נשים.
המיזם מציע מסע של ארבעה ימים לגיאורגיה, המהווה ניתוק מכוון מהשגרה ומהסביבה המוכרת. עצם היציאה מהארץ והמעבר למרחב אחר מאפשרים לנשים להשתחרר מהתפקידים היומיומיים ומהציפיות החברתיות, ולהתפנות לעבודה פנימית.
במהלך המסע עוברות המשתתפות תהליך רגשי המשלב שיח קבוצתי, הקשבה, שיתוף וחוויות משותפות. הקבוצה עצמה מהווה מרחב משמעותי, שבו נשים פוגשות אחרות שחוו חוויות דומות, ומוצאות הבנה הדדית שאינה דורשת הסברים רבים. המפגש הזה יוצר תחושת שייכות ומאפשר פתיחה הדרגתית של רגשות שנשמרו לאורך זמן.
המיזם אינו מבקש להעלים את הכאב, אלא להעניק לו מקום. באמצעות יצירת מרחב בטוח ומכיל, מקבלות המשתתפות הזדמנות לזהות את התחושות שלהן, לתת להן שם ולהתחיל לשאת אותן באופן מודע ומעובד יותר.
הבחירה בגיאורגיה תורמת גם היא לתהליך, כאשר הנופים הפתוחים והמרחק מהסביבה המוכרת יוצרים תחושת מרחב ונשימה. השילוב בין עבודה רגשית לבין חוויות של טבע ותנועה מאפשר איזון בין עומק לבין הקלה.
"נוסעות את הכאב" מבקש להאיר את מקומו של המעגל השני באובדן – קבוצה שלעתים אינה זוכה להכרה מספקת. באמצעות המסע, נוצר עבור נשים אלו מרחב שבו הן יכולות לעצור, להרגיש, ולהתחבר מחדש לעצמן.
כך, המיזם מציע לא רק הפוגה מהשגרה, אלא גם תהליך של הכרה, שייכות וריפוי, המאפשר לנשים לשאת את הכאב מתוך מודעות וחיבור, ולא מתוך הסתרה או הדחקה.
תגובות