האישה
ביקורת סרטים: האישה
לפני כשבע שנים יצא הסרט הישראלי 'הערת שוליים' לאוויר העולם. יוסי סידר הבימאי הביא אל המסך דרמה אנושית משפחתית קומית ונגעת ללב שסובבת סביב הענקת פרס ישראל.
אני מאמין שסביב כל הענקת פרס יוקרתי, משעמם ואריסטוקרטי ככל שיהיה, מתרחשות להן כל מיני דרמות קטנות או גדולות, מצחיקות או כואבות, פשוטות או מסובכות. וצריך פשוט לדעת איך לספר אותן, איך לגעת בהן, איך להביא אותן אל הקהל ולעשות אותן מעניינות באמת.
'האישה' מספר סיפור כזה. סיפור שנפתח בטלפון הגורלי שמבשר על הזכייה בנובל ומסתיים בערב ההענקה שלו.
הסופר ג'ו קסטלמן (מקס איירנוס) מצליח להגיע למה שכל סופר בעל שם עולמי כוסף אליו: פרס נובל לספרות. הוא והאישה שלצדו. שהרי יפה אומרת הקלישאה, מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. במקרה הזה, אשתו של ג'ו, גואן קסטלמן (גלן קלוז) לא סתם עומדת מאחוריו, אלא שותפה פעילה ובעצם בלעדית, ביצירותיו הספרותיות.
ג'ואן מוכיחה שקלישאת האישה העומדת מאחור היא לא רק ארכאית ולא מדויקת, אלא גם אינה הוגנת. אינה הוגנת עד כדי התקוממות.
למרות זאת, באופן מפתיע שהוא כמעט מופרך עלילתית, ג'ואן בוחרת להישאר נאמנה לבעלה ובולעת פנימה את הכישרון הגדול והקרדיט של הפרס שבעצם מגיע לה. לה בלבד.
הנאמנות הזו מתבררת כעוד יותר מופרכת כשאנחנו נחשפים לאופי הנצלני, אנוכי ובוגדני של ג'ו.
האצילות של ג'ואן שאותה מצליחה להביע נהדר גלן קלוז, נוגעת ללב אך לא מספיק מובנת. כמו שאר הדמויות וכמו רוב העלילה עצמה, היא לוקה בחסר.
ומה חסר? מציאות. כי הסרט, למרות הסיפור המעניין עליו הוא יושב, נע בין מלודרמטיות מוגזמת לדמויות שנהיות משעממות עד פיהוק.
כל מערכת היחסים בין ג'ו לג'ואן הצליחה לבלבל אותי. לא הצלחתי להתחבר אליהם כי לא הצלחתי להבין אותם. כבני אדם. הרגשתי שיש כאן שחקן ושחקנית שמשחקים סצנות מסוימות בצורה נהדרת אך לא מצליחים לשכנע אותי ברצף שלהן. בכך שהן דמות אחת.
ההתפרצות של ג'ואן, שמגיעה אחרי שלושים ומשהו שנות דממה והדחקה לא ברורות, לא משכנעת. ובגלל שהיא לא משכנעת, אין בה פורקן. אין בה קתרזיס.
גם הסוף של הסרט, שלא אעשה ספוילר אך מניח שלא תופתעו ממנו, סובל מדרמת יתר שאין בה אפילו את הריגוש שסוף דרמטי יכול לתת.
כאילו התסריטאי אמר לעצמו, לא זה לא מספיק סוחט דמעות, בוא נוסיף גם את זה. ואז הוא הוסיף גם את זה. והסרט מת, סופית.
יש רגעים טובים בסרט. חלק מהדמויות הן טובות ויש בהן מעט עניין. ולמרות כל מה שחסר בזוגיות של ג'ו וג'ואן, יש בהם איזה חן של זוג מזדקן ומנוסה.
אם יש שם אהבה, ואת זה תחליטו לבד, הרי שהיא בשלה ומלאת תבונה ושנים. אך תחושת האובר-דרמה חזקה מהכל. חזקה אפילו מהדרמה הלא קטנה שבאמת יש כאן.