אחרי שבועות של ויכוח סביב פונדקאות לגברים וכשיש מי שחושב שיש מה להתגאות בדבר שאין מה להתגאות בו, אני מרגיש שצריך לעשות קצת סדר בוויכוח על ערכי המשפחה והקדושה מול תרבות הלהט"ב.

על מה הדיון לא נסוב.

הדיון הוא לא הלכתי. בעניין הזה אין הרבה מה לדון. הנטיה אינה איסור. המימוש שלה הוא איסור חמור (עריות, תועבה, כרת, הארץ מקיאה על זה, וכו' וכו). על מה שבין אדם לאלוקיו אנחנו יכולים לכאוב ולהתפלל, ויש לנו אחריות מדין כל ישראל ערבים זה לזה, אבל אנחנו לא יכולים ולא רוצים לכפות ולכן לא זה הדיון. השאלה האם העבירה הזו עצמה היא חמורה יותר מחילול שבת או לא היא מעניינת, ויש לי מחשבות לגביה, אבל היא לא רלוונטית. החומרה היתרה של התופעה הנוכחית היא לא בגלל צד העבירה הפרטית שבדבר (שאז שייך להשוות לעבירות פרטיות אחרות) אלא מצד ההקשר הרחב של הדברים, כמו שאפרט בהמשך.

בהערת סוגריים כמעט מיותרת אני מרשה לעצמי להתעלם מאמירות מופרכות שנשמעות מעת לעת על כך שההלכה ידעה לאורך הדורות להתאים את העצמה למציאות. "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת…" התפתחות של ההלכה היא משהו מאוד מדויק עם כללים מאוד ברורים ולא המצאות של כל ילד שמשהו נראה לו דורש התאמה.

הלאה. הדיון הוא גם לא על שוויון ועל 'זכויות' במובן המצומצם של פתרון למצוקות, צרכים וקשיים – מעשיים או נפשיים – של בעלי הנטיות ההפוכות. דוגמאות אישיות רובינו מכירים כנראה למכביר והן אכן קורעות לב, אבל המאבק שמתנהל היום בציבוריות הישראלית הוא ממש לא שם. אם זו הייתה דרישתם היינו במקום אחר לחלוטין וכמובן שהייתה לנו יכולת להיות הרבה יותר משוחררים לחפש פתרונות כדי להקל עליהם כמה שרק אפשר להתמודד עם הקושי והסבל.

הדיון כבר מזמן לא שם

הדיון היום הוא על כל הנורמליות של החברה. על הטבעיות של החיים. "זכר ונקבה בראם". על מושגים של קדושה, שכינה ביניהם, המשמעות של זוגיות ומשפחה, האחריות להמשכיות קיום העולם. שיח של חובות מול שיח של זכויות, ועוד ועוד. זה מרחב הדיון.

הבעיה עם תרבות הלהט"ביזם אינה עם הקושי של האדם הפרטי או הקבוצה המסוימת אלא עם הרצון שלה לקעקע את המושג "נורמה" רק כדי לא להרגיש חריגה ולא נורמלית.

כדי להמחיש נשווה את המאבק של בעלי הנטיות ההפוכות למאבק של בעלי המוגבלויות. בעלי המוגבלויות דורשים הנגשה. הכי לגיטימי בעולם. הם מודעים לכך שהם שונים והם מבקשים מאיתנו כחברה לאפשר להם להשתלב בחברה על אף המוגבלות שלהם. וחובתנו כמובן להיענות להם.

אבל עכשיו תתארו לעצמכם שהנכים, שמן הסתם מרגישים מאוד לא נעים מכך שהם שונים מכולם, היו דורשים שכולנו נחתוך לעצמנו רגל ונהפוך לנכים כדי שהם לא ירגישו לא נעים עם השונות שלהם. מישהו מאיתנו היה מקבל דרישה כזו?! זה בדיוק מה שמבקשים הלהט"בים לעשות. קשה להם להרגיש חריגים, וזה כמובן מובן מאוד, ולכן הם דורשים למעשה לקעקע את המושג "נורמה" של משפחה וזוגיות ובכך הם מבקשים להפסיק להרגיש לא נורמליים. וזה הרסני ומסוכן לחברה.

וזו, חברים, הבעיה הלאומית שלנו. לא אחוז מסוים מהאוכלוסייה, שאפשר להתווכח על הגודל שלו, שנולד עם נטייה הפוכה ומתקשה או לא יכול להקים משפחה וזוגיות רגילה ובריאה. גם לא הקושי של הקבוצה הזו והצורך לעזור לה ברמה האישית. הבעיה היא שהקבוצה הזו קוראת תיגר על כל הנורמליות של החיים רק כדי שהיא תוכל להרגיש נורמלית עם הלא נורמליות שלה. וזה אומר לקעקע על הדרך את כל מושג המשפחה היהודית כמשהו קדוש שנושא באחריות לקיום העולם. אז כבר בכלל לא צריך איש ואשתו. ולא צריך להתחתן. ואפשר לחיות בקומונות ובכל מיני צורות של בריתות וקשרים, בשלשות, ברביעיות, ומי יודע לאן זה עוד יגיע (רק צריך להקשיב למירב מכאלי באנגלית כדי להבין…). הכל כדי שאותו קומץ שלא מסוגל לקיים חיי משפחה נורמליים לא ירגיש חריג.

ואז זה הופך לאופנה

הרבה מאוד אנשים שנמצאים באמצע, וקצת מבולבלים, ויכולים בעבודה ובהשקעה להיכנס למסלול חיים נורמלי בוחרים בדרך הלוא נורמלית כי זה נאור ולגיטימי. ומתחילה תנועה שלמה שהופכת את הלא נורמלי לאידיאל בשם ערכים נשגבים כמו "שוויון" ו"קבלת האחר" ו"החופש לאהוב". ומיד אחר כך מי שמנסה להיאחז בנורמליות הטבעית של החיים ולחנך את עצמו ואת ילדיו ואת סביבתו לאותה נורמליות, ואולי אפילו לקדושה, הופך לחשוך, והומופוב, ומפלה, ואכזרי, וכזה שמתעלם מקשיים של אחרים, וממילא הוא ודעותיו הן מוקצים ולא לגיטימיים. והנה לך 'עולם הפוך ראיתי'.

וזו כבר סכנה ממש שמאיימת על כל ההמשכיות של החברה. כי מה לעשות ועל פי הטבע רק גבר ואישה יכולים להביא חיים לעולם.ומה לעשות וכדי להביא חיים לעולם, ואז לגדל ולחנך אותם, צריך לגדול על החובה והאחריות שבהורות ולא על "הזכות להורות". כי זכות היא משהו שאפשר לבחור, ולתזמן, ולתכנן, ואפשר גם לוותר עליו בכל שלב, וכמובן בלי הרבנות ובלי דת משה וישראל (שכובלת אותנו ובנויה על מחויבות שאנחנו מאוד לא אוהבים לאהוב…).

כל צורות החיים האחרות יכולות אולי להיות טובות לאנשים מסוימים. הן יכולות להצליח במקרים מסוימים, ואפילו להביא אושר לזוגות מסוימים. הן יכולות להיראות נוצצות ונאורות בטווח הקצר. אבל לרוב, לכלל, בטווח הארוך, זה הרסני וזה לא מביא לאושר אלא להרס ולכאב. למה? כי זה טבע העולם. כי הקב"ה ברא את העולם וטבע בו טבע, והניסיונות להתכחש לטבע הזה ולהתחכם איתו הסבו ומסיבים כל כך הרבה סבל ומכאובים לעולם ולאנושות. ההבנה הזו נובעת אצלנו גם מאמונה ותורה, אבל גם מניסיון החיים.

הופכים את האמצעי למטרה

אחת הנקודות הנוספות שצריך לתת עליהן את הדעת בהקשר הזה, וזו אולי אחת הסיבות שהתורה כל כך מחמירה באיסור הזה, היא שתרבות הלהט"ב הופכת אמצעי למטרה. הזוגיות ויחסי האישות הם אמצעים לקיום העולם. אמצעי להמשכיות הדורות. קשר חד מיני לא יכול בשום אופן להביא חיים לעולם וממילא הוא לא אמצעי אלא הפך למטרה בפני עצמה. וכשייצר חזק כל כך הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה הוא פורץ גבולות ומהרס. זה לא סתם שמצעדי הגאווה הם מופעי פריצות ושכרון חושים. כשהאדם במרכז, והצרכים שלו במרכז, והיצרים שלו במרכז, ככה זה נראה (בזה עצמו יש הרבה מאוד מה להאריך ואין כאן מקומו…).

הלאה. ואז, על הדרך האגואיסטית של "הזכות להורות", אפשר להתעלם מהבעיות האתיות הקשות הכרוכות בסחר בגופן של נשים למטרת פונדקאות, ואפשר להתעלם מהטבע הכללי של איש ואשה, והאיזון וההשלמה שהקב"ה ברא ביניהם, באופן שבד"כ ילד זקוק למיזוג התכונות של שניהם באקלים שבו הוא גדל כדי לגדול בריא. וזה כמובן על דרך הכלל, וממש לא אומר שלא ייתכן שיש זוגות חד מיניים שיכולים לגדל את ילדיהם טוב יותר מהרבה זוגות של איש ואשה, אבל אלו תמיד יהיו החריג שלא מעיד על הכלל, ושוב חזרנו למי שמבקש בשם החריג לבטל את הכלל כדי לא להרגיש חריג, וחוזר חלילה.

מנשים למגדר

וכמעט שכחתי… אם כדי להקים משפחה לא צריך איש ואשה אז כנראה שבכלל אין דבר כזה איש ואשה, ושהכל זה רק תוצר של 'הבניה חשיבתית', והנה עברנו מנשים למגדר… ואז כמובן כבר אין כישרונות ותפקידים ושליחויות בעולמו של הקב"ה, ואין איזון והשלמה במערכת הזוגית, ויש יחידות קרביות מעורבות, ובעיקר אין בריאות טבעית של חיים ויש בלבול ומבוכה. וגיל הנישואין עולה, ואחוז הגירושין עולה, ועוד ועוד. ובכל הזמן הזה כמובן הטבע לא הולך לישון וגם אחרי שייכתבו עוד הרבה מסמכי יוהל"ם יישארו גברים ונשים ותהיה ביניהם משיכה, והרמה בצבא תרד, ושוב חוזר חלילה…

ועכשיו, אחרי שדיברנו וגינינו את התופעה, באנו לאתגר הגדול, והוא היחס לפרט* שסובל, והצורך לתת לו מענה ולעזור לו. וכאן הדילמה הגדולה. כי את הפרט אנחנו כמובן אוהבים ומאוד רוצים לעזור לו, עד כמה שניתן. אבל מתנהלת כאן מלחמה על דמותה של החברה. ובמלחמה קשה לאבחן בין "האויב" (כמטאפורה בלבד) לבין הפרטים ומרכיבים אותו. וכן, במלחמה נפגעים גם חפים מפשע (וזה לרגע לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית או פחות לגיטימית). וכשכל מענה שתיתן לפרט יתפרש כלגיטימציה לתופעה וכהישג שמעצים אותה וממילא את הנזקים שהיא גורמת לחברה אז קשה מאוד לבוא לקראת הפרט, והאמת שזה גם לא מוסרי לבוא לקראתו בסיטואציה הזו.

כי בברירה בין טובת הפרט לטובת הכלל המוסר מחייב לדאוג לכלל ולא חלילה לפגוע בו (ובהרבה מאוד הפרטים שמרכיבים אותו). אין שום דבר מוסרי בלדאוג לפרט, גם אם הוא סובל ומסכן, אם המחיר של זה הוא פגיעה גדולה בכלל. זה אולי מרגיש מוסרי כי הפרט עומד לפנינו כאן ועכשיו, ואנחנו רואים את הסבל שלו בעיניים ומרגישים את הדחף העז לעזור לו. הנזק שיגרם לכלל, לעומת זאת, הוא שכלי ורחוק ואנחנו אולי יודעים שהוא מחכה מעבר לפינה אבל לא רואים ולא מרגישים אותו. הכלל סובל מנחיתות רגשית מובנית ביחס לפרט ולכן זה קשה. אבל התפקיד שלנו במקרה הזה הוא לעבוד מהראש ולשעבד אליו את הרגש, לא להיפך.

הפרט על חשבון הכלל? ממש לא

ואחרי שאמרנו את זה, האם כל עזרה לפרט תבוא על חשבון הכלל? בוודאי שלא. ובמקום שבו אין התנגשות אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לעזור לפרט ולהקל על מצוקתו. ובמציאות דווקא נושאי דגל המאבק בלהטבי"זם בעולם הרבני הם שעסוקים בזה במסירות נפש יום-יומית ממש. הרב יהושוע שפירא, והרב ארל'ה הראל, ועוד ועוד. להקשיב, לתמוך, לייעץ, לחבק, לאהוב, להפנות לכל עזרה אפשרית, ועוד ועוד. אבל בכל שלב חשוב לא להתבלבל ולא לתת שום סוג של לגיטימציה לתופעה כתופעה. כאן חייב לעבור גבול ברור מאוד. וזה אותו הגבול שעובר בין לבקש עזרה והבנה לבין הניסיון המגוחך לצעוד בגאווה עם מום וחיסרון.

אז חברים יקרים, תחבקו את החברים האלה שלכם. תבינו לליבם ולקשיים שלהם במישור האישי ותנסו לעזור בגבולות ההלכה. אבל תזכרו ותזכירו שזה החריג הלא נורמלי. צריך לקרב ולהנגיש אבל בשום אופן לא לתת לזה לבלבל את מושגי הבריאות הפשוטים והבריאים שעליהם בנויים על החיים.

ומילה אחת על סגנון הדיון: בשנים האחרונות אני משתדל לומר דברים ברורים בעניין אבל להימנע מלפגוע באנשים פרטיים באמצעות שימוש במילים קשות. אבל, וזה אבל גדול, תרבות השיח צריכה להיות הדדית. אנחנו לא 'הומופובים' ולא 'חשוכים'. אנחנו בכלל לא 'פובים' ולא מפחדים משום דבר. פשוט כי מי שמאמין לא מפחד. אנחנו אנשים שחושבים שתרבות הלהטב"זים הורסת את החברה ומביאה אותה לעברי פי פחת ולכן אנחנו מתנגדים לה ומבקשים לחזק את ערכי המשפחה המסורתית. אז חברים, אם אתם מבקשים שנכבד אתכם תכבדו אותנו.

מכאן ולהבא אני קובע את הכלל הבא: מי שיבקש לנהל איתי שיח ענייני ומכובד ימצא בי בר שיח נחוש אבל מכבד. מי שינסה להשתיק אותי ויקרא לי או לרבנים שלי הומופובים, חשוכים, מתועבים, או כל כינוי גנאי אחר, אחזיר לו באותה מטבע. "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

=======

בצלאל סמוטריץ' הוא חבר כנסת מטעם הבית האיחוד הלאומי- תקומה