גבר חרדי ירושלמי נהג להעניק לאשתו בחגים ובימי הנישואין תכשיטים כמתנות. בשלב מסוים יחסי בני הזוג עלו על שרטון והצדדים התגרשו. עם סידור הגט סוכם כי האישה מוותרת על כתובתה וחלוקת הרכוש תידון לאחר הגירושין.

מסתבר כי גורל הטבעות, העגילים, הצמידים והענקים שניתנו כמתנה גרם לחילוקי דעות עמוקים לא רק בין הבעל וגרושתו אלא גם בין שלושת דייני ההרכב בבית הדין הרבני בירושלים שכתבו שלושה פסקי דין ארוכים ושונים זה מזה, מנומקים ומבוססים. כל דיין ציטט עשרות מקורות לאורך ההיסטוריה ההלכתית מהשולחן ערוך ועד לדייני זמננו כדי לבסס את עמדתו.

נקודת המחלוקת היא לכאורה פשוטה: הבעל טוען כי הטבעות, הצמידים, העגילים והתליונים שקנה לאשתו היו כדי שתתנאה בעיניו כל זמן שהם ביחד. לטענתו עם הגירושין פוקע תוקף המתנה והיא חוזרת להיות רכושו הבלעדי. האישה מצדה טוענת כי היא קבלה את התכשיטים כמתנה גמורה וחלוטה כאילו קנתה אותם במשיכה ולכן הם רכושה הבלעדי.

הדיינים הרב אוריאל לביא, הרב שלמה תם והרב דוד מלכא נחלקו ביניהם והחליטו לכתוב שלושה פסקי דין שונים. בפתיח של פסק הדין נאמר "בהלכה זו נחלקו הדעות בבית הדין, להלן הדעות השונות בלי זיהוי שמות הדיינים כמתחייב בהלכה".

דיין א' כתב פסק הלכה המתבסס על השולחן ערוך, הרמ"א ועשרות פוסקים עד פוסקי ימינו ובמסקנתו הוא כותב: "בזמננו בדרך כלל האישה נשארת עם בגדיה ותכשיטיה ואין הבעל עומד על קוצו של י' לקבל את המגיע לו על פי ההלכה הפסוקה, ולכן התכשיטים יישארו ברשותה".

דעת דיין ב' לאחר דיון הלכתי ארוך: "דין התכשיטים שנתן הבעל אינו מתנה גמורה אלא כדי להתנאות בהם, ולכן לאחר הגירושין על האישה להחזיר את התכשיטים לבעלה".

דיין ג', הדיין השלישי שהיה אמור להכריע בין שתי הדעות בחר בדרך שלישית ועוקפת וכתב: "קראתי את דברי עמיתיי הדיינים ולדעתי בנידון זה אין צורך להכריע כיצד יש לנהוג בזמננו ביחס לתכשיטים אם כדעת דיין א' שנשתנה המנהג מזמן השולחן ערוך והרמ"א וכיום יש אומדנא שהם ניתנים במטרה גמורה, או כדעת דיין ב' שהמציאות לא השתנתה ונשארה אותה אומדנא שאין זו מתנה גמורה ויש להחזיר את התכשיטים בגירושין. בנידון זה בתיק המונח לפנינו מסתבר שהאישה כבר מכרה את התכשיטים המשומשים שאין לה חפץ בהם והמחלוקת היא רק מי יקבל את התמורה הכספית. בתיק מסוים זה, הואיל ודמי המזונות נקבעו ברף התחתון בהתחשב במצבו הכלכלי של הבעל שהוא אברך חסר אמצעים, והואיל והאישה השתמשה לדבריה בכסף שקיבלה ממכירת התכשיטים לצרכי הבית כהשלמת המזונות, לכן במקרה זה אינני רואה לנכון להכריע במחלוקת בין הדיינים במישור העקרוני ובתיק זה אני סבור כי אין לחייב את האישה להחזיר את התמורה שקיבלה ממכירת התכשיטים".

פסק הדין המשוקלל: "ברוב דעות בית הדין פוסק ביחס לתכשיטים ובגדי האישה שלא לחייבה להחזירם, הם או דמיהם, לבעלה לשעבר".