סוגיית נשים עגונות היא סוגיה עגומה ומעיקה. עצם המילה 'עגונה' מעוררת תחושת רחמים והזדהות עם האשה הכלואה בכבלים בלתי נראים. בעבר היו מקרים רבים של היעלמות הבעל, לעתים מתוך אונס, מוות בלתי ידוע ועוד. כיום ברוב המקרים מדובר בנשים מסורבות גט, שבהם האישה הופכת לכלואה בכבלי עגינותה – כלואה בידיו של מי שהפך לה מאוהב לסוהר שמונע ממנה חירות, ומסוגל למנוע ממנה חיי משפחה עד יומה האחרון.

חובה לציין שיש גם מקרים הפוכים, ולא תמיד הצדק נמצא בצד אחד, אלא שאשה אינה יכולה באמת לעגן את בעלה, ובעל יכול לעגן את אשתו. ואם גם לא אחת הבעל הוא הסובל, הרי לגבי הנשים שבית הדין קבע שהן מסורבות גט, אין ספק שמדובר באומללות שראוי לסייע להן בכל דרך.

וכאן מתגלה תופעה מעניינת, הנוגעת לבתי הדין הרבניים. הרשות המוסמכת להגדיר עגינות, הלוא היא הרבנות הראשית לישראל, העומדת בראש מערכת בתי הדין הרבניים. בית הדין הרבני מתפקד חוקית כערכאה שיפוטית, במקביל לבית משפט אזרחי. הוא נהנה גם מסמכויות ויכולת מסוימת להעניש, ובעיקר לנקוט אמצעי כפיה ומניעה על פי הנדרש. וכדאי לערוך השוואה קלה בין תפקיד הרבנות והמצופה ממנה ובין מקבילתה האזרחית. בתי המשפט בישראל אמונים על מגוון רחב של סוגיות (חברתיות, פליליות, אזרחיות ועוד). תפקידו של בית המשפט הוא לפסוק ולחלוט את הראוי להתבצע על פי חוק ודין, ומעתה אם לא יבצע האזרח את המוטל עליו, ישנה מערכת שתפקידה הוא לאכוף את החוק, וגם להביא שוב את הסרבן בפני בית המשפט, שאף יחמיר בדינו כמבזה את בית המשפט.

אך האם בית משפט בישראל רודף מיוזמתו אחרי נאשמים כדי לוודא שהם מקיימים את פסק הדין? אין זה מתפקידו של השופט, וגם אם ירצה לעשות זאת, אין בידו כלים ישירים לגרום לפלוני לקיים את המוטל עליו בתיק פרטי הנוגע לנפגע עבירה אלמוני. בית הדין הרבני לעומת זאת, מנהל תיק פעיל בכל מקרה של עגינות שנפסקה בבית הדין.

יש ברבנות הראשית 'אגף עגונות', העוקב אחרי הבעלים הסרבנים, מפעיל אמצעים רבים ומגוונים ככל שהחוק מאפשר, לא נח ולא שוקט עד שמצליח להביא חירות לעוד עגונה אחת. לכאורה, מה עניינו של בית הדין בכך? הוא את שלו פסק, ואת המעקב תנהלנה הפרקליטות והמשטרה כגופים האמונים על אכיפת פסקי דין?! ממתי ערכאה שיפוטית מחויבת ומוטרדת מאי קיום פסק הדין שלה, עד שעליה לפעול ולהפעיל, בארץ ומחוצה לה, כל אמצעי כשר כדי לאכוף את החלטתה?

האם קיים אגף עבריינים בבית המשפט העליון המתאמץ לבצע פסקי דין בעבריינים? האם מישהו מצפה ממערכת המשפט לסייע בעצמו ומיוזמתו לשכן ששכנו לא ביצע את צו ההריסה שנפסק? ואפילו אם מדובר בסיכון חיים, האם תפקיד השופטים הוא להפשיל שרוולים ולהביא את העניין לידי פתרון?

ארגונים שונים של נפגעי עבירה, מצפים מבתי המשפט להחמיר בענישה. אך לא לצאת לרחוב ולטבול את ידיהם בבוץ כדי להביא לפתרון הבעיה. מבית הדין הרבני מצפים, והוא אף עומד בציפיות על פי כללי ההלכה, ולא פחות ממה שהחוק מאפשר לו.

בתי הדין הרבניים פועלים לכאורה כזרוע שיפוטית, אך למען האמת הם פועלים כסמכות רבנית מסורתית, כפי שהיה מדורי דורות בעם ישראל לאורך הגלות הארוכה, גם במקומות ובזמנים שלא היו ערכאות שיפוטיות יהודיות אוטונומיות. רב בישראל שנזקק לחפש פתרון לעגונה, לא ישן בלילות ולא שקט בימים, עד שמצא לה מזור – הלכתי או פרקטי.

מעניין לראות כדוגמא אחת מני רבות מספור, את תיאורו של הרב יוסף משאש זצ"ל כיצד פעל בתחום זה, בשבתו על כס הרבנות בתלמסאן שבאלג'יר: "ואם אנן נחמיץ הדבר אף יום אחד, ימאן הבעל שלא לגרש, ותישאר האישה גלמודה והדור פרוץ, ואדרבה פעמים הרבה השתדלנו השתדלות גדולה עם רצי כסף לבעל מאת האישה לפטרה בגט כריתות".

לא עבריינות הבעל ואי קיומו את פסק הדיינים מטרידה אותם, לא כבוד בית הדין הוא המונח על הכף, אלא מצוקתה של האישה. אותה מוטיבציה שהניעה למשל את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לשבת לילה שלם כדי למצוא צד היתר הלכתי לעגונה שבעלה נעדר, ומשלא מצא ישב ומירר בבכי על מצוקתה של האומללה, היא המוטיבציה שמניעה דיינים ורבנים, ועוזריהם ועושי מלאכת הקודש, להגיע אל הבעל המצוי אי שם ולעשות כל הניתן כדי לחלץ ממנו גט שיתיר את האשה לנפשה.

לא כערכאה שיפוטית הם מתפקדים, לא כזרוע ביצועית של החוק, אלא כלב פועם החש את הכאב של נשות ישראל הסובלות ממר גורלן. החוק מספק להם חלק מן הכלים, אך הלב האנושי-התורני הוא המניע אותם לעוד פעולה מוצלחת.

=======

הרב יצחק מאיר יעבץ הוא רב קהילה ברמת בית שמש ומלמד בישיבת ההסדר החרדית בגן יבנה. בוגר תכנית הרבנים של בית המדרש 'ממזרח שמש'- כל ישראל חברים.' משתתף בפרויקט מונטיפיורי.