סטלין מת!• כשמוות הרודן הופך לקומדיה מהנה

סטלין מת!

סצנת הפתיחה, האקספוזיציה של הסרט ממחישה בבת אחת את המצב: עם סיומה של הופעת קונצרט קלאסית, מקבל איש הרדיו המעביר את ההופעה בשידור חי, טלפון מהמזכיר הראשי, הלא הוא סטלין בעצמו, שמבקש הקלטה של ההופעה.

דא עקא, ההופעה לא הוקלטה ואיש הרדיו שיודע שיכול לשלם בחייו על הפשלה, מאלץ את התזמורת ואת הקהל לשבת שוב על מנת לשחזר את המופע. בדיוק זה.

קונצרט שלם שממשיך להתקיים בשלווה חיצונית ובפחד פנימי. וכשסטלין הדגול מת פתאום, במוות אנושי מביך ומגושם, מקורביו מתחילים לריב על הכתר. באלגנטיות מחד ובגסות מאידך, הם תוקעים סכינים זה בגבו של זה ולא מפסיקים לחרוש מזימות ותככים, הכול תוך כדי ארגון הלוויה המפוארת עד כדי גיחוך לרודן האדום.

התנהלותם הפוליטית של השרים נעה בין המחויבות, לכאורה, לרעיון הקולקטיב ובין הדאגה האישית של כל אחד לאינטרסים הקטנים שלו. והמתח הזה לבדו, הוא קומדיה נפלאה בפני עצמה.

אם דברנו על הקומדיה כראי חד לאנושות. כאן מדובר על ראי שהוא שיקוף גם לרודנות ולפולחן האישיות באשר הוא.

גם לפוליטיקה שבקלות הופכת להיות משחק קטנוני ואלים וגם לאנושות. שהרי רודנים נהיים רודנים כי אנשים רבים נתנו להם כוח להיות כאלה ופוליטיקאים, ובכן, הם אנשים שמקבלים מנדט מאנשים.

בכל זאת, התחושה היא שאנחנו צופים בסרט שמדבר על עולם רחוק שאינו שייך אלינו. כאילו אנחנו צוחקים על מישהו אחר, על אוכלוסייה אחרת, על העם הרוסי.

זה לא אנחנו, ייתכן שזה בגלל שמדובר בהפקה חיצונית, לא רוסית, מה שהופך את נקודת המבט לחיצונית ומעט מתנשאת. כך או כך, זה סרט נהדר עם הומור מתוחכם, שונה, מפתיע ופרוע.