המגשר (Beirut)
ביקורת סרטים: 'המגשר'
לא יהיה זה מוגזם לומר שהמזרח התיכון יכול לפרנס יוצרי קולנוע רבים, בעיקר יוצרים של סרטי מתח, פעולה ומלחמה. אפשר רגע להביט סביב במציאות שבה אנחנו חיים בשבעים השנה האחרונות, ועוד לפני, ולהבין את פוטנציאל היצירה הרחב.
כמי שגרים כאן, בלב המזרח התיכון התוסס הזה, אנחנו מודעים ומרגישים היטב את הצדדים הפחות מגניבים ודרמטיים של המקום, את הכאב, את המורכבות ואת העובדה שמעבר לכל המתח, זהו פשוט הבית שלנו. ולא תפאורה לסרט מתח. אך במבט חיצוני שאינו שייך למקום, זהו בהחלט לוקיישן מרהיב שיכול לשמש ליצירות מתח רבות.
המגשר, או בשמו המקורי- ביירות, מתרחש ברובו בביירות המשוסעת ומדממת של 1980. קבוצות שונות נלחמות זו בזו תוך העיר, פלסטינים, מוסלמים, נוצרים וחוליות טרור שונות.
מייסון סקילס (בגילומו של ג'ון האם) הוא דיפלומט בדימוס שברח מהעבודה בלבנון עקב טראומה אישית ונאלץ לחזור אליה על מנת לתפקד כמגשר במשא ומתן בין אנשי השגרירות האמריקאית ובין ארגון טרור שחטף את אחד מאנשיה.
אל מייסון חוברת סוכנת הסי. אי. איי, (אותה משחקת רוזמנוד פייק) וביחד הם מנסים לתווך בין אנשי חוליית הטרור, אנשי השגרירות האמריקאית והישראלים. כן, כן, הישראלים משחקים בעלילה הזו תפקיד משמעותי ולא בהכרח מחמיא. תכף נחזור לזה.
מייסון נקלע שוב לביירות ממנה התחמק ונאלץ להתמודד מחדש עם כאבי העבר ועם מצבה הקשה של ביירות בהווה. כיאה למותחן שבנוי היטב, האווירה הולכת ומתחממת עם התקדמות העלילה ומייסון וגם אנחנו, כבר אינו יודע במי לבטוח ובמי לא.
שעון הזמן מתקתק וגורלו של החטוף, שהוא בעצם חבר טוב וישן של מייסון, אינו ברור והמתח מצליח לתפוס אותנו עד הרגע האחרון.
בראש ובראשונה מדובר סרט כייפי. סרט שלא דורש הרבה מחשבה, לא מטלטל במיוחד, לא חורג מנורמות הז'אנר המקובלות ולא מבשר איזו בשורה חדשה וכאן גם חולשתו.
אין בו משהו חדש שלא ראינו בסרטי מתח אחרים וחסרה בו שכבת עומק, זה לא חייב להפריע לחוויית הצפייה כמובן. אך מי שמחפש את המעבר, יתקשה למצוא אותו כאן. מה שכן, כישראלים שמכירים את הצד הלבנוני היטב, יש משהו מעניין בסרט. יש כאן ביקורת סמויה וגלויה על המערב השחצן בכלל ועל השכנה מדרום, ישראל, בפרט.
הישראלים, לתחושתי, מוצגים בסרט ככאלה שיש להם עניין מיוחד במלחמות ואינטרס חזק מאד להישאר הבריון הכי משמעותי בשכונה הבעייתית. אלון אבוטבול שמופיע על המסך פתאום, מן הצד הישראלי כמובן, מייצג דמות זחוחה, מעט שחצנית ורבת תככים.
לעין שאיננה מן האזור עלול להיווצר הרושם כאילו ישראל היא מדינה הנוהגת בבריונות ומתנשאת מעל שכנותיה. כאנשים החיים כאן וחוגגים מדי שנה יום זיכרון לעשרות אלפי נופלים ונופלות, אנחנו יודעים כי השכונה אכן בעייתית ומסוכנת ואינשאללה יבוא שלום אבל בינתיים, עדיף להיות הבריון הכי חזק מאשר לא להיות. סליחה על הנאום הציוני חברים, זהו סך הכל טור קולנוע. אבל בכל זאת, יום העצמאות וזה. אז חג שמח. ותראו את הסרט הזה- הוא טוב.