בלתי נראים
ביקורת סרטים: הבלתי נראים
קשה לכתוב טור ביקורת על סרט שואה. כי זו השואה, ומי בכלל יכול עליה. הדרמה של השואה מנצחת, במרכאות כמובן, עוד לפני שהיא מגיעה למסך. האוסקר כבר אצלה בידיים מראש.
הרי אין מתחרים לעוצמת הפחד, המתח, החרדה, המוות, הזוועות והלא יאמן שיקרה ושאכן קרה. וברגע שאנחנו צופים בה באיזו שהיא צורה, או נחשפים למשהו שהוא איזה ניסיון שיחזור אפילו של רגע אחד בתוך הכאוס שלה, אנחנו מיד מטולטלים ודוממים ונכנעים לדרמה, לסיפורי ההישרדות ולתשוקה פשוט לחיות, למרות הכל. לכן הנטייה היא להתמקד בצורה ולא בתוכן. בדרך ההגשה של הסיפור. בבחירה איך לספר אותו, ובבחירה מה בכלל מתוך כל השואה הזאת לספר.
'בלתי נראים' של הבימאי הגרמני קלאוס רפלה (בהפקה גרמנית) מספר על ארבעה יהודים צעירים וצעירות שבין השנים 1941-1944 מחליטים להישאר בברלין המוכרזת כ'נקייה מיהודים' ולשרוד בה תחת זהויות בדויות ומעברים בלתי פוסקים ממסתור למסתור.
זהו סיפור מרתק על חלקים שבדרך כלל פחות מדוברים ומסופרים בקאנון סיפורי השואה הרגיל. ייתכן שאני טועה, אך נדמה כי מרבית מסיפורי וסרטי השואה מתעסקים ביהודי פולין בעיקר, מעט הונגריה, הולנד, צ'כסלובקיה ועוד מעט מזה, יהודי גרמניה שהסרט הזה מתעסק רק עימם.
יתרה מזאת, אין בסרט מחנות השמדה, גטאות, רכבות ומספרים על היד. יש כאן יהודים ברלינאיים שגרמניה הייתה עבורם מולדת והם מוצאים את עצמם רדופים בה, מושפלים ומועמדים לגירוש. הם לא לגמרי מודעים לזוועות שמתרחשות 'מזרחה' מהם, אך בכל זאת חלקם מחליטים לסרב להתפנות מהעיר ולנסות לשרוד בה עד סוף המלחמה.
נקודה פחות מדוברת נוספת, אותה מאיר הסרט, זו העובדה שהיו גרמנים, מעט אמנם אך היו, אזרחים טובים שסייעו להצלת יהודים. ארבעת גיבורי וגיבורות הסרט נעזרו בגרמנים אחרים על מנת להינצל וכמותם היו עוד.
יש איזו נטייה, בעיקר של השנים האחרונות, להתבונן על השואה מזוויות מפתיעות, בעיקר כאלה שחושפות ש'לא כולם היו'. לא כולם היו תמימים. לא כולם היו רשעים. לא כולם היו טובים וכו'. ומהבחינה הזו, גם 'בלתי נראים' מצטרף כדי לומר ש: לא כל הגרמנים היו חיות, חלקם אף נהיו חסידי אומות העולם. ואף אם זה חלק מזערי, זה חלק שראוי לספר אותו.
הערה על הצורה- קלאוס בחר ליצור סרט שהוא דוקו-דרמה. כלומר מורכב גם מחלקים דוקומנטריים שכוללים בעיקר ראיונות עם ארבעת הגיבורים וקצת צילומים ישנים של ברלין מאותם הימים. זאת לצד חלקי ה'דרמה' שכוללים, כמו בכל סרט עלילתי תקופתי, קאסט שחקנים, תפאורות שחזור ועיצוב אמנתי. זו בחירה מעניינת שתהיתי עליה תוך כדי צפייה בסרט.
ייתכן שקלאוס רצה להמחיש את אמיתות הסיפורים ולכן שילב את הראיונות עם הגיבורים, אך אם זו הסיבה, הוא יכל להסתפק בכתובית, בתחילת הסרט או בסופו, שאומרת שמדובר בסיפור אמיתי.
סיבה אפשרית נוספת היא שקלאוס אכן רצה ליצור סרט דוקומנטרי קלאסי אך ידע שסרט ראיונות לבד יהיה די משעמם, אפילו אם ישולבו בו קטעי אילוסטרציה ולכן בחר לחבר אותו עם קטעי דרמה קולנועיים קלאסיים. כך או כך, לתחושתי יש משהו חורק בשילוב הזה.
קשה להתחבר לדמויות השחקנים משום שהם נקטעות כל הזמן על ידי הגיבורים האמיתיים עצמם שגם אליהם קשה להתחבר משום שגם הם נקטעים שוב ושוב, על ידי קטעי הדרמה. קצת קירחות מכאן ומכאן. וללא קשר לזה, חלק מהשחקנים ממש טובים אך חלק פחות ופעמים רבות יש תחושה של משחק תיאטרלי מדי ולא אמין. ועדיין, מדובר בסרט שואה שונה וחשוב ומעניין. ודווקא בגלל שמדובר בהפקה גרמנית, יש לסרט משמעות נוספת והוא מספר משהו נוסף על ההתבוננות של הגרמנים בעצמם, יותר משבעים שנה אחרי.
הבלתי נראים. סרט מעניין ומרגש, אם כי לעיתים קטוע מדי.י