גירושים חברתיים

בספר שנכתב לא ממש מזמן (1982) בשם: "להישאר צעירה אחרי גיל 40" ע"י ד"ר ברברה אדלסטיין נכתב בין היתר כי עדיף להתאלמן מאשר להתגרש. לא ניכנס מה עדיף ממה אבל ההקבלה ברורה. התאלמנות כמו גם גירושים הם מוות ואבל שאינו נגמר.

אך יחד עם כל הקשיים והאתגרים שנובעים מכורח המציאות החדשה קיימת התמודדות שאף אחד לא יודה בה, לא הגרושים ולא אחינו הנשואים – הניכור מצד החברים והקהילה.

אם רק אתמול היינו בחברויות ווצאפ של "המועדון" בו חברים מהקהילה, לאחר הגרושים יש התעלמות מוחלטת מהגרוש/ה החדשים. יהיו יציאות לערבי קריוקי, סרטים באחד הבתים, אבל הגרוש/ה שרק אתמול היה חבר/ה מהמניין –  כבר לא רלוונטי. הוא לא יוזמן. הוא נהיה מוקצה מחמת החשש.

הססטוס החדש: גרושה. סוג ב'.

גירושים  אינם מחלה ובטח לא מדבקת. כשמדובר באישה היחס חמור כפליים. המבט המתנשא, המפחד והמאוים של הקהילה עליה מחדד את הסטראוטיפ של גרושה עם טייץ מנומר ולק אדום.

היא יכולה להיות מעורבת חברתית, מתנדבת בכל תורנות אפשרית עד אתמול, אבל החל מהיום עם הסטטוס החדש, היא גרושה. היא בעלת תווית סוג ב'.

ההתמודדות שלנו, הגרושים, להוכיח לכולם שנשארנו בדיוק אותו דבר פרט למגבלות הקיימות וטבעת הנישואים.

הרכילות הבלתי פוסקת מה קרה ולמה ההתרחקות בישיבה בבתי הכנסת היא קשה ומיותרת. אנחנו אותם אנשים. פשוט, התגרשנו. דעו להכיל ולקבל את האחר והשונה. תהיו סלחנים לעצמכם ואל תהיו מאוימים מהשונה מכם.

אף אחד לא מצפה ליחס מועדף אבל לפחות הישארו אותו דבר. הישארו חברים, שכנים וחברי קהילה כמו שהייתם עד אתמול.

לקריאת הכתבה הראשונה לחצו כאן

הכותבת: צפנת פריד, 38 |גרושה +3. 3.5 שנים "גרושה מנטלית" + חצי שנה גרושה פורמלית