גירושין במגזר הדתי זו עובדה קיימת. לצערנו. הגירושים בישראל במגמת עליה וכך גם גירושין במגזר הדתי. הסטטיסטיקה כואבת עם העובדה של אחד לכל שלושה זוגות במגזר הכללי מתגרש ובשיחה עם יודעי דבר מהמגזר נטען שאצלנו הסטטיסטיקה עומדת על אחד לכל ארבעה זוגות. זה המון. ממוצע ילדים במשפחה במגזר עומד על ארבעה ילדים במשפחה ולכן המסקנה המתבקשת היא שאין בית אשר אין בו מת. וכן, מת זו ההגדרה הנכונה. גירושין הם מוות. מוות של קן משפחתי חם ותמים של אבא, אמא וילדים. מוות של התבנית המשפחתית המוכרת לילות שבת, חופשות משותפות וארוחות משפחתיות.

אם גירושים הם מוות ולאחר כל מוות קיים תהליך של אבל. גם בנושא הזה קיים אבל עמוק של כל אחד מבני הזוג והילדים אשר חווים פרידה של ההורים ובנוסף הסתגלות להימצאות שני בתים. יום של אבא לעומת יום של אמא, מערכת שעות בשני הבתים ועוד דוגמאות לאין סוף.

אבל יחד עם זאת יש בשורה. כמו שמתקיים המוות והאבל כך גם העובדה שיש חיים אחרי המוות והחיים חזקים מהכל. אחרי תקופת האבל קיימת פריחה ורגיעה, אהבה והצלחה. לאחר קשיי הנישואין שהביאו לפירוק המשפחה והתהליכים המשפטיים הנלווים.

ההורים, כל אחד בנפרד בימים שלו נאחז ונתלה בילדיו, בביסוס וחיזוק הקשר עימם. חווה אותם בכל רגע אפשרי ויחד עם זאת לומד לקיים את העצמאות המחודשת. תבנית המשפחה משתנה אבל המשפחתיות קיימת גם קיימת. החופשות המשפחתיות אמנם ללא אחד מההורים אבל אופיין נשאר והחוויות הן עצומות. הארוחות המשפחתיות מקבלות גוון אחר אבל לא פחות יפה מהגוון הקודם.

וזו אני. על שלל גווני גם גרושת המגזר. אחרי חווית המוות והאבל שעברתי ובתוך חבלי הקסם וגם קורי העכביש שעדיין עוברת. אחרי דרך ארוכה שעשיתי וזו שעדייו נכונה לי, מחפשת את עצמי ומוצאת.

מבקשת לשתף בסדרת טורים אישיים את  האהבות, האכזבות, הכאבים, המבטים מיותרים מצד יפי נפש ואחרים ובכלל לתעד את חיי שהשתנו ולתת הכרה, הכלה, במה ואהדה לגרושים באשר הם.

צפנת פריד. 38. גרושה +3. 3.5 שנים "גרושה מנטלית" + חצי שנה גרושה פורמלית