בפרשת שמות אנחנו עוברים מספרם של יחידים, ספרם של האבות והאמהות, לספר של האומה, של עם ישראל – ספר שמות.

בספר שמות הולכת ונוצרת האומה הישראלית. יציאת מצרים, ואחריה מעמד הר סיני, הם שניים מהמעמדות המכוננים של עם ישראל. יצירתו של עם ישראל, כפי שהיא מתוארת בספר שמות, אינה יצירה טבעית ונורמאלית: בדרך כלל סיפורו של עם מתחיל בקשר שלו לארץ בה הוא חי, ולאחר מכן ההיסטוריה מתחילה להתגלגל, נוצרים חוקים, וכן הלאה. אמנם במגילת העצמאות נאמר ש'בארץ ישראל קם העם היהודי', אבל זה לא מדויק; העם היהודי לא קם בארץ ישראל אלא במצרים, באופן לא נורמאלי, בשונה מכל אומה ולשון. מסיבות שלא נעסוק בהן כאן, העם היהודי מתחיל את סיפורו בשעבוד מצרים, ונולד מתוך הגלות הקשה.

בפרק א בספר שמות מתוארת תחילתה של תקופה חדשה במצרים, תקופה של שעבוד וגזרות קשות: 'וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ… כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ'(שמות א', יג–כב). לאחר מכן מסופר בפרק ב על הולדת משה, ועל יחסו לסביבה ולעוולות שפגש. בסוף פרק ב נאמר כך: 'וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל האלוקים מִן הָעֲבֹדָה' (שם ב', כג). זעקה זו הייתה נקודת המפנה ממנה החלה הגאולה: 'ויִּשְׁמַע אלוקים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אלוקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אלוקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אלוקים' (שם, כד–כה). המשך התהליך מתואר בפרק ג – מעמד הסנה, ובו הפנייה האלוקית למשה רבנו שיוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

כמה שאלות עולות מכך, נעסוק כאן בשתיים מהן (הרב נחמיה רענן הרחיב על כך):

א. מדוע בני ישראל לא זעקו על צרת השעבוד קודם לכן? או באופן אחר – מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין מות מלך מצרים לבין אנחתם וזעקתם של בני ישראל; מהו הקשר?

ב. מדוע פסוקים אלו לא מופיעים בסוף פרק א, בו מסופר על השעבוד, לפני שהתורה עוברת בפרק ב לדמותו של משה?

על השאלה הראשונה השיב ה'שפת אמת' בשם סבו, בעל 'חידושי הרי"מ':

בפסוק וימת מלך מצרים וכו', ויאנחו בני ישראל וכו'. פירש מורי זקני ז"ל כי קודם שמת היו שרויים כל כך בגלות, כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה, שהבינו הגלות והתאנחו (שפת אמת שמות תרנ"ו).

מות מלך מצרים גרם לישראל להיאנח ולזעוק אל ה', כי רק במותו הם שמו לב לחומרת מצבם. עד אז היו בני ישראל שקועים לחלוטין בעבדות, ולא היה להם זמן 'להרים את הראש' ולחשוב, להתבונן במצב הגרוע בו הם מצויים. מותו של מלך מצרים אִפשר להם להבין את מקומם האמיתי בגלות, את סבלם – ומכך נובעת זעקתם אל ה'.

רעיון זה, בניסוח אחר, מופיע בפירוש 'העמק דבר' לפסוק זה:

וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה, כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו, וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה, שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתייעץ על צפוניהם ולהתאנח על זה, מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים על זה הרבה מה יהיה בסופם, וכי לעולם יהיה כן ח"ו.

הגאולה החלה כאשר בני ישראל הגיעו להכרה בכך שהם מצויים בהסתר. הכרה זו הובילה לאנחה, ובהמשך – לזעקה לה'. כל עוד בני ישראל לא הכירו במצבם, הם קיבלו את המציאות כפי שהיא, ולכן לא נאנחו וודאי שלא התפללו לצאת מהמצר.

דברים דומים אמר הבעש"ט על הפסוק: 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא' (דברים, ל"א, יח):

כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות, אחר שיש לו דעת זה אז ממתיק על ידי דעת זה, וזה רפואתו. מה שאין כן כשהוא בסוד ההסתר, כמו שכתוב 'ואנכי הסתיר אסתיר', שאינו יודע שהוא חולה ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה (כתר שם טוב אות כה).

האדם הוא במצב קשה כל עוד הוא בהסתר, כל עוד הוא לא יודע שהוא נתון במצב של 'קטנות'. אחרי מותו של מלך מצרים בני ישראל הבינו את מצבם, נאנחו וזעקו, ואז ה' שמע לזעקתם.

כדי לענות על השאלה השנייה, נתבונן בתוכנם של פרק א ופרק ב.

כאמור, פרק א מתאר את תולדות השעבוד של ישראל במצרים, ופרק ב את תולדותיו של משה רבנו, אותו אנו לומדים להכיר מראשית הולדתו, לפני שהפך למנהיג. כל אחד מהפרקים עומד בפני עצמו; בפרק א מתוארים תהליכים כלליים בלבד, ואילו בפרק ב אנו עוברים לסיפורו של מקרה פרטי. הרב תמיר גרנות הסביר באופן נפלא את היחס בין הפרקים, כשטען שהם מתרחשים במקביל, באותו זמן, אך מנקודות מבט שונות: בפרק א תוארה גזרת ההשמדה כפי שציווה אותה פרעה לעמו, גזרה המתייחסת לכל הבנים; בפרק ב מתוארת הגזרה מנקודת מבטן של יוכבד ומרים, כשהיא נוגעת לגורלו של משה. בפרק א תוארה גזרת השעבוד על כלל ישראל; בפרק ב השעבוד נודע דרך עיניו של משה, הרואה בסבלותם של ישראל.

מה המשמעות של הבאת התיאורים באופן זה? אם מתבוננים רק על פרק א, רואים מצב קשה של אכזריות וחוסר תקווה; היכולת להתבונן בו זמנית גם על פרק ב מלמדת אותנו שגם בתוך השעבוד הנורא ניתן למצוא קרן אור. עמרם ויוכבד, מרים, ולאחר מכן משה רבנו – הם אלו שבכוח אמונתם הגדולה ועשייתם שינו את מהלך ההיסטוריה משעבוד לגאולה. משה רבנו לא יודע בשלב זה שהקב"ה בחר בו להושיע את עם ישראל, להנהיגו ולהוציאו ממצרים; אך כפי שאמרה נחמה ליבוביץ בעיונים שלה בפרשה זו, במעשיו הוא מגלה 'רגש אחווה לבן עמו', חוסר יכולת 'לסבול כיעור בתוך עמו', וגם במקרה בו 'גם העושק וגם העשוק נכרים… אין משה יכול לראות מעשה עוול, והוא מתייצב לימין הנרדף'. המסקנה מכך היא שהגאולה לא יכולה לבא אלא מתוך אתערותא דלתתא, התעוררות מלמטה.

אולי זו התשובה לשאלתנו השנייה: הפסוק 'וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל' מופיע אחרי פרק ב כדי ללמדנו שהגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו – בהתגלותו של משה רבנו, במעשיו ובחוש הצדק והמוסר שלו. רק אז, עם האנחה והזעקה של עם ישראל, הקב"ה שומע ומתחילה גאולתנו.