רוחות קרות – ביקורת סרטים לדתיים

לפני כשלושה שבועות נפרד עולם הקולנוע מהשחקן, הבימאי והמחזאי האמריקאי סם שפרד, שהצליח לשלב קריירות של שחקן, בימאי ומחזאי תיאטרון זוכה פוליצר. שפרד הוא תופעה נדירה בעולם הבידור התובעני – מספיק קשה לתחזק קריירה מצליחה כשחקן/בימאי/ מחזאי – ולהצליח ללהטט בין העמדות זו באמת אומנות יוצאת דופן.

בימאי הסרט רוחות קרות, טיילור שרידן, שהתחיל כשחקן די אלמוני ופרץ לתודעה בגדול כתסריטאי של שני הסרטים המשובחים סיקאריו ו-באש ובמים, עושה צעד ענק לקראת הצטרפות למועדון האקסקלוסיבי ששפרד השתייך אליו, כשהוא עובר לראשונה מעמדת התסריטאי לכיסא הבימאי.

שרידן עצמו לא הפריד בין שלושת הסרטים ואמר על רוחות קרות כי הוא "רואה אותו כחלק שלישי ומסכם בטרילוגיה הבוחנת את גבולותיה של אמריקה המודרנית, כשהחלק הראשון של הטרילוגיה הוא הסרט סיקאריו".

סרט בפני עצמו או סיומה של טרילוגיה, פחות חשובה ההגדרה, התוצאה בכל מקרה – מענגת במיוחד.