"משעמם לי איתה" – על הקשר בין חתונה לבין הצִמָּאוֹן להתחדשות

  משעמם (צילום: שאטרסטוק)

פוגש חבר רווק:
הוא: אחי, סַחְתֵּיין על הטורים שלך! אני קורא כמעט כל שבוע…
אני: תודה יקירי – איזה כיף שאתה יודע לפרגן… זה נדיר!
הוא: אבל שתדע לך שיש לי חבר… שלא אוהב את מה שאתה כותב. הוא אומר לי: 'הוא לא מחדש כלום'.

אני מחייך ורושם לעצמי שכדאי לכתוב על זה טור: הציפייה ל"חידושים". כי זה אחד האתגרים המבהילים ביותר עבור חלק ניכר מהרווקים והרווקות שרוצים ליצור זוגיות ארוכת טווח: הצורך בהתחדשות.

תכל'ס, להתחתן עם בן אדם אחד, בסופו של דבר, זה עניין די מחייב ומעין גזר דין מוות על חוויות מרנינות, מלהיבות ומרגשות כמו פגישה ראשונה, גילוי אישיות מלאת קסם בתולי, מערכת יחסים חדשה, פרפרים בבטן וכו'…

כן, בואו נשים את זה על השולחן: על פניו, חתונה עד 120 לא מאפשרת התחדשות. להפך. זו תמיד אותה אישה, זה תמיד אותו גבר. אתה קם כל יום והם שם, אותו בן אדם שהיה שם אתמול ושלשום. בדרך כלל, הבעל לא מתעורר כאיש חדש כל בוקר.

סביר יותר שהעיניים שלו ישדרו אותות מצוקה של "אני חייב להמשיך לישון" מאשר חדוות ה- "בואי נטוס עכשיו לאיי פידג'י ונחזור בעוד שנה"… גם האישה קמה כדרכה, אותה גברת – בלי שינוי אדרת – ונראית בדיוק כמו אתמול באותה שעה. היא לא עברה איזושהי טרנספורמציה מלהיבה במיוחד שתגרום לך להתרגש עד דמעות מיופיה הפנימי והחיצוני…

זה לא חייב להיות ככה (צילום:שאטרסטוק)

וזה לא בסדר! כי יש כאן תחושה עמומה של חזרתיות מתישה ורוויית שעמום. וזה לא לעניין! כי בחלומות ובסרטים, נורא כיף להם וכל שנייה משהו חדש ומרגש מתרחש. זה לא טוב, כי על המסכים שמתרבים בחיינו, כל שנייה משהו חדש קופץ לנו ושׁוֹבֶה את תשומת ליבנו לעוד חלקיק שנייה, עד הדבר הבא.

מאיפה זה בא?

הציפייה הבלתי פוסקת להתחדשות, מקורה בצורך עמוק ונכבד באדם ובחיים: הצורך בשינוי. שינוי הינו סימן מובהק של חיים. כל דבר חי הולך ומתפתח. ולהפך, כל דבר שמפסיק לנוע – מת. אנחנו רוצים לחיות ועצם החיים היא התפתחות. לכן הכְּמִיהָה שלנו לחידושים נובעת בין השאר מהרצון לחיות ומהפחד שלנו למות.

אלא שהדור שלנו לקח את הנטייה הבריאה הזו צעד אחד רחוק מדי: כל מה שנראה כסטטי נתפס ומְסֻוָּוג מיד כמשעמם וחסר עניין והוא נידון מיידית לתהום חוסר הרלוונטיות והשִׁכְחָה.

גדל לו דור שהערך העליון שלו הוא שינוי ותזזית חיצונית. רואים את זה בכל פינה בחיים וברשת. אז מה הפלא שגם בן או בת הזוג עובר תחת השֵׁבֶט האימתני של הקִיטְלוּג האכזרי הבא: או שהוא מרתק כי הוא נראה חי ותוסס או שהוא משעמם כי הוא לא תזזיתי מספיק כדי לתפוס את תשומת ליבי ליותר משבוע, חודש או שנה במקרה הטוב.

זה לא חייב להיות ככה

אבל האמת היא שהחיים האמיתיים לא מתנהלים ככה. כמה שנתאמץ, הריון תמיד יקח 9 חודשים והתפתחות תקינה של מערכת זוגית או חינוכית דורשת זמן. הרבה זמן. וכשמתמקדים בהתפתחות מהותית וארוכת טווח, הצִמָּאוֹן להתחדשות מיידית – נרגע. ההזדקקות לחידושים, לרוב, אינה אלא התמכרות לריגושים (שלא לומר, במקרים מסוימים: לגירושים?). אין בה שום עומק ולכן, בעצם, היא אינה מחדשת דבר. היא נראית כמו התחדשות אבל היא לא מתקדמת לשום מקום.

לעומת השנוי- דֶּמֶה הזה, קשה לתאר כמה עומק פנימי ניתן לגלות דווקא כשהמסגרת החיצונית נשמרת, כש'אין חידושים' הנצפים מבחוץ, כשהמעטפת נראית רגועה. נכון שבן או בת הזוג לא ישתנה ויתחדש ב'אינסטנט'. אבל אנחנו, ביחד עם המבט שלנו על השני – מסוגלים להשתנות באופן כמעט בלתי סופי. וזה מסע מרתק – עם המון שינויים וריגושים.

אז מה עושים?

כשעולה הפחד משעמום, מחוסר התחדשות או כשצף הדחף לחידושים חיצוניים, אפשר להתמקד במישור העמוק יותר של התחדשות וההתפתחות ולהבין שמסגרת זוגית 'מקובעת' היא דווקא זו שמאפשרת התפתחות והתחדשות אמיתיים. זה רק מצריך מאיתנו קצת ריכוז ומעט סבלנות…

=====================================================================

הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר