ליל הסדר מאחד את כל בני המשפחה. ליד השולחן נמצאים כולם: אחד חכם, אחד תם, אחד רשע ואחד שאינו יודע לשאול. כולם בנים, כולם יחד מהווים את גרעין המשפחה, וכולם היו בכלל הציווי: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות י"ב).

אישיותו וזהותו של האדם היהודי בנויה על שלושה מעגלים. המעגל האישי, המעגל המשפחתי והמעגל הלאומי. הזהות האישית של כל יחיד נוגעת בשלושה מעגלים אלו.

מי הוא הבן "שאינו יודע לשאול"? מה טיבו? היכן מקומו בסולם ארבעת הבנים? מה מאפיין אותו?

רגילים לפרש שארבעת הבנים המופיעים במכילתא, כפי שהם מובאים בהגדה, הם ב'טור חשבוני יורד'.

למשל (אבודרהם): "יש לומר שרצה להזכירם כסדר חכמתם: בתחילה חכם ואחריו רשע, שגם הוא חכם ומתוך זדון ליבו הוא מרשיע, ואחריו תם שאינו חכם אלא שיש בו קצת חכמה לשאול, ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל". לפי זה , בן מתריס, הבן הרשע, הוא "לפחות בעניין"… הוא כואב, הוא לא מסכים, אבל יש נקודת חיבור, השפה ידועה, ואפילו הוא מגלה עניין … אבל מי שאינו יודע לשאול?! הבן האדיש, הקר, המתבדל, זה שאינו מגיע לשולחן שבת? זה שהכול עובר לידו… איך נחנך אותו? מה ניתן לומר לו?

גם בהגדה של הרב לאו, שראה בארבעת הבנים את סיפור ההיסטוריה של עמנו בדורות האחרונים, הבן שאינו יודע לשאול נמנה עם הדור הרביעי, שסבו הוא הרשע… בן זה שלא חונך על סיפור יציאת מצרים, לא רואה ליל סדר, הוא איננו יודע לשאול…איך מתמודדים עם ה"בן האחרון" בשורה… איך התורה הקדושה שלנו מכוונת אותנו להעביר את מסורת הדורות למי שאפילו אינו יודע לשאול??? המצווה העיקרית בליל הסדר, מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" נאמרה לבן שאינו יודע לשאול. אין לפני הציווי של "והגדת לבנך" שאלה של בן. ועל זה נאמר: "ושאינו יודע לשאול את פתח לו".

המצווה המרכזית בליל הסדר, שנאמרת להורים לחנך את כל ארבעת הבנים, יסודה בבן הרביעי…מכאן נוכל ללמוד, שחברה נמדדת בחוזקה של החוליה החלשה…התמודדות נכונה עם הבן ה"חלש", עם התלמיד שאינו יודע לשאול בכיתה, היא זו שמעצימה את ההורים להתמודדות נכונה יותר גם עם הבן החכם. יכולת ההכלה האמיתית מפתחת בהורה ובמורה תכונות עמוקות של הכלה ואהבה לכולם…
הנצי"ב בפירושו על ההגדה דייק נפלא, איך ניתן לעשות זאת? כיצד מעבירים בן אדיש המגלה חוסר עניין, למי שמבקש לשאול בליל הסדר ולהרגיש "חלק"? : "ואין משמעות הגדה כאן המשכת דברים אלא המשכת הלב…"בשתי שפות" האב מדבר עם בנו, ב"שתי שפות" המורה/ המחנך מדבר עם תלמידו. בשפה הדיבורית- מה נאמר, מה חומר הלימודים… והשפה השנייה- דפיקות הלב המשותפות… האם הבן חווה חוויה גדולה שמביאה אותו לחיבור? האם האב גרם לבן להימשך בלבו?אין ספק שליל הסדר מזמן זאת מאוד. כל בני הבית שותפים באהבה, כולם בנים, "וכולם מקבלים עליהם…זה מזה". ואז כשהבן שאינו יודע לשאול חווה, שומע, טועם… מרגיש אהוב, הוא ירצה להיות שותף, מערכת היחסים היא דו סטרית, הבן שואל והאב עונה. בבית כזה, כשהאווירה מרוממת, מכבדת, אוהבת, שמותר לשאול בו כל שאלה, שם מתרחש החינוך… כך ניתן להעביר את מסורת הדורות ולהנחילה גם למי שלא ידע לשאול…
נהגו לומר, שבכל אחד יש צד כלשהו מארבעת הבנים.

ר' לוי יצחק מברדיטשב לימד אותנו, איך הוא, רואה בעצמו, את שאינו יודע לשאול: "כשהיה ר' לוי יצחק מברדיטשב מגיע בהגדה של פסח לבן הרביעי ,שאינו יודע לשאול" היה נאנח ואומר: שאינו יודע לשאול, הרי זה אני לוי יצחק מברדיטשב: איני יודע לשאול אותך ריבונו של עולם, ואילו ידעתי כלום ימלאני לבי? היאך אהין לשאול אותך על מה עלינו כל זה? מדוע אנו נרדפים עד צווארינו מגלות לגלות? מפני מה רשאים שונאינו לענותנו כל כך?אבל בהגדה כתוב: "ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר: "והגדת לבנך". ואני, ריבונו שדל עולם הרי בנך אני. איני מבקש ממך שתהא מגלה לי תעלומות דרכיך, קצרה בינתי. אבל פתח נא ואמור לי: הדברים שמתרחשים עתה מה דורשים הם ממני, מה אתה מודיע לי בזה? גם אם לא אדע על מה אני סובל, רק זאת פתח לי ואמור: האם אני סובל למען שמך?"