הרב אבינר נגד "בין הזמנים": ביטול תורה רבתי

ל"בין הזמנים" הנוהג בישיבותינו אין שום מקור לא בתורה ולא במשנה ולא בגמרא ולא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך. זה סתם ביטול תורה ללא הצדקה.

מה שמוזכר בגמרא הוא דבר אחר לגמרי. בהמשך הסוגיא המבררת אם יעודו של האדם הוא ללמוד או לעבוד וכיצד לשלב ביניהם, אומר רבא לתלמידיו: "במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא" (ברכות לה ב). בימי ניסן ובימי תשרי אל תיראו לפני, כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה. ממילא בחודשים האלה יש חגים שממעטים לימוד תורה, ואלו תקופות חקלאיות חשובות, אז הקדישו זמן זה לעבודה, וגם לחגים וגם למשפחה, ותרוויחו כסף, כדי שתוכלו ללמוד בשקט כל השנה בלי טרדת פרסנה (ועיין גם שו"ע יו"ד קעט ב הגה).

אך בימינו אין זה שייך. על פי רוב תלמידי הישיבות והאברכים מפזרים את עבודתם לאורך כל השנה, ואין הצדקה לבין הזמנים.

כל הרבנים זעקו נגד בין הזמנים

בעיה זו אינה חדשה. כבר צעקו עליה גדולי עולם, המהרש"א, המהר"ל והשל"ה.

על הגמרא שביטול תינוקות של בית מרן גרם לחורבן (שבת קיט ב), כותב המהרש"א: "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהילה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים".

וכן כותב המהר"ל ביקורת על דורו שאין קביעות בלימוד: "לא תמידים כי אם לתקופת השנה, ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים', וכל אחד הולך בשרירות לבו הרע… לחשוב שאין צריך ללמוד כלל, וכאילו אין זה זמן לתורה" (דרוש על התורה עמ' מה).

וכן השל"ה: "ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא ייזכר ולא ייפקד. רק כל העתים שווים לטובה. יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שכתוב והגית בו יומם ולילה" (מסכת שבועות).

ומוסרים בשם הג"ר עובדיה יוסף שאמר שמי שהמציא בין הזמנים עתיד ליתן את הדין.

אין פטור מלימוד תורה בבין הזמנים

כמובן, לא כל אדם חייב ללמוד כל חייו יומם ולילה, וכבר אמר אביי שרבים עשו כרבי ישמעאל לקיים ואספת דגניך ועלתה בידם, ורבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי רק ללמוד תורה ולא עלתה בידם (ברכות לה ב), כלומר הדרך לרבים היא לעבוד וכמובן לקבוע עיתים לתורה, ודרך יחידים היא ללמוד תורה יומם ולילה.

וכן הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א פוסק שיש לכל אדם לקבוע זמן ללמוד תורה ביום וזמן בלילה. זו מידת כל אדם. ובפרק ג הוא כותב שיש ללמוד יומם ולילה בשקידה עצומה, וזו מידת תלמידי החכמים ותלמידי הישיבות.

וביאר באריכות רבי שמחה שמחה מדווינסק שלא כל אדם בנוי פיסית ונפשית כך שיוכל ללמוד תורה ללא הירף כל חייו, לכן אין התורה מכריחה אותו, אלא מלהיבה אותו לעסוק בתורה, וכל המרבה הרי זה משובח (אור שמח, ריש הלכות תלמוד תורה).

לכן אם תלמיד ישיבה לא נמצא בישיבה בבין הזמנים אלא בבית, וכן אברך, אין זה פוטר אותו מלימוד תורה, אלא ילך לבית המדרש הסמוך וילמד שם. כידוע לא תמיד היו ישיבות ולא בכל מקום היו ישיבות, אלא לומדי תורה הלכו לבית המדרש בבוקר השכם וחזרו מאוחר בלילה ולמדו שם בשקידה, כל אחד כדרכו.

וכן אמר החזון איש שבבין הזמנים יש לכל תלמיד ישיבה ללמוד תשע שעות ביום כפי שהזכיר הרמב"ם לגבי אדם עובד (הלכות תלמוד תורה פרק א).

וגם לגבי ילדים כותב הרמב"ם שאין להם להתבטל מלימוד תורה אפילו לבנין בית המקדש, ועליהם ללמוד כל היום וחלק מן הלילה מלבד ערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום וכן בימים טובים. אבל בשבת ילמדו (שם פרק ב).

לא צריך 70 יום חופש בשנה

אז למה גדולי עולם אינם מבטלים את בין הזמנים בישיבות? כי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אך בהזדמנויות שונות אכן בטלו את בין הזמנים, וכן קראו לצמצם את בין הזמנים. גם היו ישיבות ברוסיה בהן לא היה בין הזמנים של ניסן או בין הזמנים של תשרי אלא נשארו בישיבה.

אך כשלעצמו כל תלמיד וכל אברך חייב לשקוד על התורה גם בין הזמנים.

שמא תאמרו: אבל צריך להתאוורר קצת? בודאי! "קצת" אך לא להגזים. אדם עובד מקבל יום חופש לכל חודש, כלומר 12 יום בשנה. אז למה לומד תורה יקבל 30 בניסן, 20 בתשרי ו-20 באב, סך הכל שבעים יום! שלא לדבר על בטלנות כוללת ביום שישי, במוצאי שבת, בחנוכה, בפורים ובחתונות שונות. וכי לימוד תורה אינו דבר רציני כמו עבודה. אדרבה אם עובד שובת 12 יום בשנה, די ללומד תורה לשבות 6 יום בשנה.

שמא תאמרו: אבל תלמיד צריך לעזור להוריו ואברך לעזור לאשתו לנקות לפסח. אותה תשובה: ואיך עושה אדם עובד? ושוב תאמרו: אברך גם צריך להיות עם אשתו ועם ילדיו. בודאי כמו כל אדם עובד!

סיכום: לשקוד שקידה גדולה על התורה.