בישיבה, עוד כמה ימים בין הזמנים של ניסן. חודש בבית אחרי שבעה חודשים בישיבה הקדושה ומרגיש שבניתי משהו, קומה אחרת, חדשה, טובה, אמיתית- עבודת ה' באמת- מאמין כי אני מאמין. יודע איזה טוב אני נמצא ויודע איזה רע ומגעיל העולם שבחוץ – וכשאני נפגש איתו אני במילים יפות – 'מקבל בחילה'.

שיעור של הרב, יום שלישי אחר הצהרים. הרב מביא לנו פיסקה על 'הכנה לבין הזמנים' הרב קורא ואני איתו, מקשיב לכל מילה. וככול שהרב הולך ומתקדם עם הפיסקה אני נרעש ומתעצבן יותר ויותר. הרב הגדיר את זה בתור מלחמה- "מלחמת בין הזמנים" ומשהו בפנים לא נותן לי מנוחה עם ההגדרה. מה? חודש שלם עכשיו מלחמה?! איך? מה?! זה משוגע. כל החיים מלחמה?! איפה הבט"ש?

לא מבין מה מרתיח אותי, מה כ"כ מעצבן. ולאט לאט אני מתחיל להבין. למה לתת כ"כ הרבה מקום לרע- להתעסק בו כ"כ הרבה-לשים עליו את הקלוז-אפ. את המיקוד. כאילו ההגשה שקיבלתי שיש בתוכי איש רע, ממש רע. והמטרה שלי בבין הזמנים- לא לתת לאיש הרע שבתוכי מקום להיות. לשלוט עליו שלא יתפרץ. ואני הקטן שואל את עצמי- מה אני? כ"כ רע?! די עם זה. באמת.

אני לא רע! אני טוב. ואני רוצה להיות טוב- ועליו אני שם את הקלוזאפ. את המיקוד.

יש לכולם בתודעה את הבייניש האידיאל. את הבייניש ההוא הצדיק, זה שיסיים מסכת ב'בין הזמנים' , זה שלא יהיה לו תאוות – סניף –בנות- סרטים, זה שיוכל לשבת ללמוד בבית כל הזמן, זה שיעשה סדר בוקר וסדר ערב בבית. נו, אתם יודעים ההוא הצדיק!

ואני שואל שאלה – למה כשהרב שאל מי הרגיש שהוא התחזק בבין הזמנים רק שניים הרימו ידיים? הרי כל פעם מחדש דיברנו על מלחמה וכל פעם הפסדנו. אז אולי די? אולי הגיע הזמן לשנות גישה?

כשאדם נורמלי- בייניש קטן מסתכל על הבייניש האידיאלי בתחילת בין הזמנים- הוא שואף להגיע אליו. אבל, למרבה ההפתעה (או שלא) הוא מסיים את בין הזמנים עם תחושת כישלון. הוא לא הגיע אליו. ואני אומר שהבייניש האידאלי הזה יכול להרוג אותך. כי אם כל פעם במלחמה אני נכשל –סימן שאני באמת לא יוצלח. סימן שאני באמת נפילה. רע! ועכשיו הרב, לך תרים אותו.

רבי נחמן אומר שהדבר הכי גרוע בעולם-האסון זה העצבות. כי כשאתה העצוב, העצבות תדרדר אותך למקום הכי נמוך. אתה כבר בלי שליטה. אלא "רק בשמחה" בשמחה אותיות מחשבה- כאשר אדם יהיה לו שמחה אוטומטית יהיה לו מחשבה מיושבת.

רגע, עוד לא הבאתי את הפיתרון שלי. אני כבר מגיע. ואני פשוט אומר- יש רק משהו אחד שאומרים לך לעשות בבין הזמנים- לחשוב. אני מאמין בבני אדם, ברצון שלהם להיות טובים. ופשוט בייניש יקר- תהיה מי אתה. מה שאתה מאמין בו, לחיות את הקומה שבנית. תחשוב מה למדת ומה אתה מאמין. ותעשה אותו, בלי מלחמות ומכות.אלא הכי פשוט, הכי תמים, הכי נקי. הכי אמיתי.

אם ניקח את הדוגמה של צניעות- נראה לי שכבר הבנת בייניש יקר ומעצמך אתה לא יכול לראות דבר לא צנוע. זה מגעיל אותך מבפנים. אז לכן כשיעלה לך בתודעה או הצעה מהחברים ללכת לסרט כזה –פשוט תחשוב. זה האידיאל? זה הדבר שאני מאמין בו? וההחלטה תהיה הרבה יותר קלה מאשר. זה מלחמה!! ואני לא אפול. כי מילים כאלו מבטאות שאני רוצה את הרע בפנים.

ברור שיש מלחמה אבל רוב היום אנחנו בבט"ש- במה שאנחנו מאמינים.במה שהרצון ברור. והמיעוט הוא המלחמה. איפה שהרצון שלנו עדיין לא מחודד אבל המטרה ברורה.ושם אני אלחם.

אז לעניות דעתי, הבייניש הקטן. בראש הדף- "מלחמת בין הזמנים" צריך להוסיף משהו גדול-קטן. באותיות קידוש לבנה- התבודדות. כי העיקר זה המחשבה.