טיפ לחיים בריאים: לא להכנס לתסריטים לפני שקרו

״עוד פעם גליידינג?״,
״אוף, היום יש שיעור פיטבול?״
״אם הייתי יודעת שזה שיער מתיחות לא הייתי מגיעה.״

קורה לפעמים, ששיעור ספורט מתחיל עם קריאות כמו המשפטים הנ״ל ברקע. מתאמנות מתאכזבות מבחירת אביזר הספורט לשיעור, לא מעוניינות לאתגר את שיווי המשקל שלהן ומתבאסות שבמקום שיעור ׳קריעה׳ הן יקבלו במקומו שיעור רגוע ומאריך.

מעולם לא שמעתי תלונות כשאמרתי להן לקחת אביזרים בסיסיים כגון משקולות או אוברבול (כדור קטן). עם הזמן הבנתי שזה קשור לכך שמתאמנות אוהבות את אזור הנוחות, את המקום המוכר והידוע ואת האביזרים הפשוטים שישאירו אותן בשליטה. רוב המתאמנות מגיעות לשיעור בשביל להתאמן, להתחטב וללכת, ולא על מנת להתעסק עם זוג גליידינג מחליקים ומערערי יציבות או כדור גדול וסורר.

אמנם בעבר הייתי קצת נבהלת מחוסר שביעות הרצון, ובמידת האפשר, מנסה לשנות את התכניות לטעם מתאמנותיי היקרות, אך כיום אני נוקטת בעמדה שונה לחלוטין. בחיוך, אני חוזרת ואומרת: ״היום יש לנו גליידינג / פיטבול / משהו אחר שלא לטעמכן, יאללה בואו נתחיל״, ולמי שעדיין רוטנת, אני אומרת אגב קריצה: ״נדבר על זה אחרי השיעור.״

והשיעור מתחיל: חימום, תרגילים בסיסיים לצד חדשים, תרגילים מוכרים עם ׳טעם של בית׳ לצד כאלה שמזיזים את המתאמנת מאזור הנוחות, גורמים לה לאתגר, אולי אפילו לחוסר בטחון קל, אך יחד עם זאת לתחושת סיפוק. וכשהן שוכבות על הגב בסיום השיעור ונושמות, אני שואלת אותן: ״אז מה, שונאות גליידינג / כל מה שזה לא יהיה?״ והן עונות: ״הפעם היה בסדר.״ ואני צוחקת בקול כי התסריט כל כך מוכר לי, וכשהן יוצאות אני צועקת אחריהן: ״רק תעשו לי טובה, תזכרו את זה לפעם הבאה.״

לצאת מה׳סרט׳ ולשים מול עצמך ראי

כולנו חיות בתסריט ידוע מראש:
מערכות היחסים שלנו – יש את האנשים שבינינו לבינם ישנה כימיה ואת אלו שלא,
תפיסות שלנו לגבי עצמנו – כבר מזמן הגדרנו לעצמנו במה אנו טובים, במה פחות ומה אסור לנו לנסות יותר לעולם,
אמונות,
שאיפות
ואפילו תפילות – יש דברים שהתייאשנו מהם ואנחנו כבר לא נושאות תפילה עבורם, כי ׳ככה׳ זה.
זה ה׳סרט׳ בו אנו חיות.

אז זהו, שזה לא כל כך מדוייק.
אנחנו משמשות כמראה: מה שהמוח שלנו חושב, מתורגם בחיינו בצורת המציאות. אם לדוגמה, את מגיעה לביקור אצל סבתא שלך לאחר תקופה שלא נפגשתן, וחושבת כל העת ״אוי, אין לי כוח שהיא תתלונן שאני לא מתקשרת מספיק…״

ה׳ראי׳ שלך משדר כעס, מתח, נרגנות וזה בא לידי ביטוי במציאות. אבל היי, גם סבתא שלך, לצורך העניין, הייתה פעם במקום שלך, וגם אם היא נורא מתגעגעת אלייך ותשמח לראות אותך יותר, היא מסוגלת להבין אותך ולשמוח שסופסוף הגעת.

את לא באמת יודעת

׳תסריט׳ לא נבנה ביום אחד. ההכרות עם אישיות מסויימת והאינטראקציה שלנו איתה, גורמת לנו גם לצפות את התגובות שלה. אך האמת היא, שאנו לא תמיד יודעות. לפעמים אנו טועות בהנחות שלנו.
מכירה את זה שאת רוצה לבקש העלאה מהבוס, ואז מתחיל דו שיח בינך לבין עצמך, ותוך כדי שאת מדמיינת איך הוא יגיב ואיזה תירוץ הוא ימצא הפעם, את כבר מתעצבנת ומרימה ידיים מראש?
זהו תסריט. לא מוכיח שום דבר. אולי מתבסס על דברים שקרו בעבר, או על דברים ששמעת, אך עדיין זאת לא המציאות!

הבריקי את ה׳מראה׳ שלך.
הזכירי לעצמך שישנן התחלות חדשות.
ושדברים טובים קורים.

ויאללה, צאי מה׳סרט׳,
את לא באמת יודעת,

אז לכי. תדעי.

===========================================================================

הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום