למועמד בוגר 'הגוש' אין יתרון, אלא דווקא להפך

לא מבין את שמחת הכבוד המגזרית המתגאה בכך ש- 13 מבין המועמדים לבית המשפט העליון הם יוצאי הציונות הדתית. הגדיל לעשות רב בוגר 'הגוש', המקנא ומתכבד (בצדק) בבית גידולו, שציין ש-5 מבין המועמדים הם בוגרי ישיבת "הר עציון" המעטירה.

כידוע ישיבת "הר עציון" ישיבה מכובדת ומפוארת, הן בגדלותה ובטיב רבניה ובוגריה, והן בהשפעתה המשמעותית על דמות הציונות הדתית. אני חב באופן אישי טובה גדולה לישיבה, שלא זכיתי ללמוד בה בעצמי, אך למעלה מעשור שאני זוכה ליהנות מפירות בית המדרש הוירטואלי הנפלא שלה, להחכים מתורת רבניה בכתב ובשמע, וב"ה זכיתי להגות במאות שיעורים שפורסמו בבמה מכובדת זו.

משכך, אני מרשה לעצמי לתהות, איזו תועלת תצמח למדינת ישראל מכהונת שופטים עליונים יוצאי ישיבת "הר עציון". כמובן, שאני משוכנע שיש לכל אחד מהם מעלות רבות אחרות, שאינן פועל יוצא במובהק של בית גידולם התורני מצעירותם, ובשל מעלות אלה הם ראויים לכהונה – אך בכוונתי להתייחס רק לפרט חלקי זה בביוגרפיה שלהם לעת עתה.

שיטה שאינה הלכתית

ישיבת "הר עציון" ידועה בגדולת ראשי הישיבה המרכזיים בה – הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. הרב עמיטל היה איש ההגות ופוסק ההלכה (ואני מודע לדיכוטומיות המושגים בעולם הגושניקי, אבל אם אתם לא יודעי ח"ן – שחררו), בעוד הרב ליכטנשטיין היה איש הגמרא. כמובן, שכרבנים גדולים ומופלגים בחכמה וביראה, שניהם כאחד עסקו בכל מקצועות התורה, אך לטובת ההסבר הפשטני, נתתי בהם סימנים, ואקווה שלא יקפידו עלי.

הדגש המרכזי בלימוד התורה בישיבה, הוא גמרא באופן ייחודי ומדוייק, מבית מדרשו של רבי חיים מבריסק, כפי שעברה לנכדו רבי יוסף סולובייצ'יק, ובאופן הלמדני והמיוחד הנלמד מפי הרב ליכטנשטיין (חתנו של הרב סולובייצ'יק). בכירי התלמידים היו מדקדקים לערוך "חילוקים" והבחנות כיצד כל אחד מהרבנים הגדולים הנ"ל היה נאמן ותלמיד מובהק של שיטת קודמו, אך בכל זאת מצא בקעה (יותר נכון, סדק מיקרוסקופי) להתגדר בה.

שיטת לימוד הגמרא החותרת להפשטה גבוהה של המושגים, כפי שהיא נלמדה מפי הרב ליכטנשטיין, רחוקה באופן מהותי מצורת פסיקת ההלכה המקובלת. אלו למעשה שתי מתודות נפרדות לגמרי.

להמחשת הדברים, ניתן לעיין בספרו של הרב חיים סבתו "מבקשי פניך" בהם צוטט הרב ליכטנשטיין עצמו: "על דבר אחד צריך להסכים. בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. יש הבדל משמעותי בין צורת הלימוד המתאימה ללימוד אנליטי, בניתוח מושגים ובבניית יסודות הסוגיה, לבין צורת לימוד שבה עליך לדעת לפסוק דין למעשה בשאלת כפית חלבית שנפלה לתוך קדרה בשרית שאינה בת יומה. הלימוד להלכה נוגע יותר לפרטים, לפעמים הוא פחות יסודי במובן מסוים, הוא גם פחות תופס את הדמיון. ההבדלים הם אמתיים….

אי אפשר להתעלם מן ההבדל שבין לימוד הסוגיה בשיטות ניתוח למדניות לבין שיטת הלימוד בפסיקה למעשה. כך גם לגבי תחומים אחרים. אבל ההבחנה הזאת היא מובנת. איך אמר לי פעם רב אחד? אם רכב מתקלקל, אתה לא הולך לפרופסור באוניברסיטה, אתה הולך למוסך לדבר עם מוסכניק…". (תודה לרב בני דה-לה פואנטה על פרסום הדברים ברשת, והם הובאו גם בנספח למאמרו החשוב של פרופ' רון ש' קליינמן בקובץ צהר מ' תשע"ו).

פסיקה זה לא עיון פלפלני

וכמובן, ח"ו להעלות על הדעת שהרב ליכטנשטיין לא היה רב גדול בתחום ההלכה. אלא שתחום פרסומו העיקרי והתמחותו ביום יום בלמדו בישיבה, היה בתחום העיון בתלמוד.

לעומת הכישורים האינטלקטואלים הנדרשים לניתוח למדני בעיון בגמרא – הכישרונות הנדרשים בתחום ההלכה והפסיקה, כמו גם בתחום השפיטה בישראל, הן באופן אובייקטיבי והן במרחב התרבותי בו אנו חיים – שונים באופן מהותי.

לקראת סבב מינוי הדיינים האחרון לבית הדין הרבני הגדול, פרסמתי באתר זה רשימה המבארת מדוע חשוב שימונו דיינים ספרדיים. בין הכישורים הנדרשים מניתי את חשיבות הנראות והייצוגיות, זהות ושייכות, מהות ומורשת. לעניות דעתי, להיותם של 5 המועמדים הנ"ל בוגרי ישיבת "הר עציון" – אין כל יתרון מצד זה.

להיפך, חוק לימודיהם התורניים, בנוסף למרחב הדעת המצומצם המתקיים בישיבה הנוטה באופן ברור ללימוד הספרות הרבנית בעיקר מכתבי יוצאי אירופה – הוא חסרון ברור נגדם, ומצביע מצד עצמו על חוסר התאמתם לכהונה הרמה.

ושוב, אני משוכנע שיש בהם כבאחרים מעלות טובות ורבות אחרות. ויתכן שבשל מעלותיהן האחרות יתכן ויתאימו לכהונה הנ"ל. לעצמי אני סבור שהיותם בוגרי ישיבת "הר עציון" – חסרון הוא עבורם במועמדות למשרה החשובה. ואף על פי כן, לטובת דמות האדם היהודי שבי, הלוואי והייתי זוכה כמותם להיתפס על דברי תורה, ושיהיה בי מעט מחסרון זה.