מי מעורב בתאונות דרכים? כולם. נהגים פרועים ונהגים זהירים. נהגים זקנים ונהגים צעירים. נהגי משאיות, נהגי מכוניות והולכי רגל. נהגי מיכליות גז ונהגי משאיות זבל. נהגים ממין נקבה, ונהגות ממין זכר. נהגים ממין ונהגים ממיגדר. רוכבים עם קסדה עם גלויי ראשים רוכבי אופנים וגם פרשים כולם כולם כולם נפגעים. אז תפסיקו כבר להאשים נהגים פרועים. כי כל אחד קצת מתפרע לפעמים. וזאת לא סיבה להיות נזעמים.

את הטקסט הזה בערך כתבה יעל משאלי, בפוסט שדווח עליו באתר 'סרוגים'.

האמת. זה לא בדיוק מה שהיא כתבה. אבל בערך. היא כתבה: "ניאוף. מי מועד לזה? מי שהתחתנו צעירים מאד, מכל הסיבות הלא נכונות. מי שהתחתנו צעירים מאד, מהסיבות הנכונות. מי שהתחתנו בגיל הנכון מהסיבות הלא נכונות. מי שהתחתנו בגיל הנכון מהסיבות הנכונות. מי שהתחתנו מאוחר, מהסיבות הלא נכונות. מי שהתחתנו מאוחר מהסיבות הנכונות. מי שנשואים המון שנים. מי שנשואים מעט שנים. מי שאין להם גבולות, אפס דחיית סיפוקים. מי שיש להם גבולות כמעט בכל הקשר אחר, ויודעים מצויין לדחות סיפוקים. מעשנים. לא מעשנים. חתיכים ויפי תואר. שמנמודים ופחות יפים, אנשים עם המון בטחון עצמי, אנשים הכי חסרי בטחון, דתיים לייט. דתיים רגילים. חרד"לים. מי שהתנסה בסקס לפני החתונה. מי שלא התנסה בסקס לפני החתונה. מי שנשוי לא באושר. מי שנשוי באושר. מי שאשתו לא 'נותנת' לו מספיק. מי שאשתו כן. מי שבעלה מתעלם ממנה, לא עוזר לה, לא שותף בגידול הילדים, לא מספיק ערני לצרכים הרגשיים שלה. מי שבעלה כן. אנשי צבא קבע. הייטקיסטים. רופאים. שוטרים. מורים. רבנים. עורכי-דין, אנשי אקדמיה, סופרים, עיתונאים ואנשי תקשורת, מסגרים, פועלי מפעלים, סנדלרים, זבנים, שופטים, גננים, מנהלי שקרכלשהו ועובדיו. בשני המגדרים. ובני\בנות זוגם. כולם. כו-לם מועדים לניאוף". ומה המסקנה שהנ"ל מבקשת לגזור מכך? אם ממילא כולם נואפים, אז יאללה, קדימה. אל תכעסו על מי שנואף.
על פי אותו הגיון אפשר לומר שממילא כולם תוקפים נשים: חברי כנסת, נשיאים, רבנים, שופטים, עורכי דין, פרופסורים, חשמלאים, נגרים, כולם. אז יאללה, תזרמו. העובדה שמישהו תקף מינית היא לא סיבה להכניס אותו לכלא.

אז משום מה ההגיון שלי אומר הפוך: אם כולם נופלים בזה, צריך לבנות עוד מעקה ועוד מעקה, ולקחת עוד טווח בטיחות ועוד טווח בטיחות.

והמעקה הכי אפקטיבי הוא הידיעה של כל אדם שהחברה לא תקבל את הסטיה שלו, לא תבין אותו, לא תכיל אותו, ולא תתייחס אליו בשום מידה של סלחנות או של הבנה.

כי אם ראובן קם בבקר ושומע משמעון בדיחה על לוי שנאף, ואחר כך הוא קורא בעיתון על עוד שנים-שלשה מקרים כאלה (עם קריצה וחיוך), ובעבודה הוא שומע עוד כמה קטעים כאלה, ומקנח בטלויזיה, (שלא להזכיר את שלטי החוצות). אז פלא שגם הוא בסוף נופל?
גם ככה קשה לו לשמור על עצמו שלא ליפול. אז אם החברה, במקום להציב בפניו מחסומים, דוחפת אותו קדימה, מה יעשה הבן ולא יחטא?

ובסופו של דבר השאלה היא חברתית. השאלה שאנו עוסקים בה היא לא השאלה האם ראובן ינאף, האם שמעון יתקוף מינית, והאם לוי ינהג כמו משוגע. טעות היא להתייחס אל ראובן, שמעון ולוי כאילו הם עומדים בפני עצמם. השאלה היא איך אנחנו רוצים לראות את החברה שאנו חיים בה.

באיזו חברה אנו רוצים לחיות

ובאמת, מה האידאל הגדול של החברה שאנו חיים בה? משאלי מוסיפה עוד נימוק כבד משקל: "אין חוויה גופנית יותר מענגת". ולכן??

חויה גופנית מענגת. זה האידאל הגדול של האנושות? מותר האדם מן הבהמה? פסגת הפסגות ותכלית ההויה?

ובכן, אם רוצים להתמכר לחויה, לתת לחויה הגופנית לשלוט בנו, אז יש הרבה תירוצים.  השאלה היא האם באמת זה העיקר בחיים. איך אנחנו רוצים לראות את החברה שאנו חיים בה. האם אנחנו רוצים לעצב אדם שנשלט ע"י תאוותיו, או שאנחנו רוצים לעצב אדם ששולט בתאוותיו.

לא פלא שיעל משאלי מובילה לא רק את המאבק למען הניאוף, אלא גם את המאבק למען מימוש נטיות חד-מיניות. ההגיון בשני המאבקים שלה הוא אותו הגיון. במקום לשלוט בחיים שלנו, בואו ניתן לתאוות לשלוט עלינו. התאוה וההנאה היא העיקר בחיים. לא צריך לעסוק יותר מדי בשאלה איך תראה החברה, איך יראה העתיד, איך תעמודנה המשפחות. העיקר ההנאה והתאוה הרגעית.

מי שנאבק כדי שהחברה תכיל ותבין סוטים חד-מיניים, לא פלא שהוא מוביל מאבק למען הבנה והכלה של הסוטים הדו-מיניים. מה ההבדל? אם יסוד ההויה ושרש האמונה הוא היכולת של האדם לממש את תאוותיו – יאללה קדימה.

משאלי ממש לא לבד. היא חלק מחברה שמקדשת את ההנאה הרגעית של האדם הפרטי. משאלי היא קרבן של תרבות כזאת. תרבות שעיצבה אדם שרודף כל ימיו אחרי התאוה הגופנית ואחרי האושר המדומה שלא יושג לעולם.

אז בחברה כזאת יש הרבה חוטאים, כפי שמנתה יעל משאלי נכון. יש גם הרבה לא-חוטאים. יש גם הרבה שמצליחים להתגבר. אבל אחוז החוטאים עולה. כי התרבות השלטת סוחפת.

לעומת זאת, בחברה שבה ברור שכל אדם נושא אשה, לא כי הוא מתאוה אליה אלא פשוט כי כל אדם נושא אשה, והתאוה היא דבר שיש להתבייש בו, שם אחוז הנפילות יהיה הרבה יותר נמוך. כאשר החברה איננה סלחנית, איננה מבינה ואיננה מכילה את מי שלא חיב בפשטות עם אשתו היחידה, איש עם אשתו ואשה עם בעלה, תהיינה הרבה פחות נפילות. לא מפני שאנשים יפחדו, אלא פשוט מפני שהם לא יחשבו כל היום וכל הלילה עם האפשרויות האחרות. הם יכירו אפשרות אחת בלבד.

מי שמחליט למשול בתאוותיו ולעשות דיאטה. יהיה לו הרבה יותר קל לעשות את זה אם הוא יחיה בחדר שיש בו רק פריכיות אורז. יקשה עליו לעשות את זה אם הוא יחיה בחדר מלא מעדני עולם, מדיפי ריח. והחברה של היום עוסקת בלי הרף בהמדת פיתויים בפני האנשים.

כולנו בסירה אחת. כולנו חיים באוירה ציבורית אחת. יחס סלחני לניאוף, כמו יחס סלחני לסטיה חד-מינית, נובע מתוך תחושה שלעזאזל האוירה הציבורית ולעזאזל החברה. העיקר ההנאה. לכן, אין להתפלא שיעל משאלי מייחסת משקל כה רב לשיקול ההנאתי.

אז מה עושים

האם העובדה שכולם נופלים, היא סיבה להפסיק להתאמץ ולתת לנהגים להתפרע חופשי על הכביש "כי ממילא כולם נפגעים", או שלהפך, דווקא העובדה שכולם נפגעים היא זו שאמורה לגרום לנו לנהוג במשנה זהירות, ולהקצות עוד ועוד משאבים כדי לקדם את פני הסכנה.

ליהדות יש תשובה מאד ברורה לשאלה הזאת.

היהדות אוסרת מכל וכל את הכניעה לתאוות ההרסניות האלה. הנקודה שכדאי לשים אליה לב היא שהכותרת לפרשת העריות איננה כותרת של קדושה וטהרה. הכותרת "קדושים תהיו" באה אח"כ. וגם "אל תטמאו בכל אלה", איננו כותרת אלא סיום. הכותרת לפרשת העריות היא להזהר מפני הטומאה הרווחת בתרבות השלטת: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכו'.

היצר הוא במדה רבה עניין של חברה ותרבות. נכון שביסודו הוא תלוי באדם הפרטי עצמו, חז"ל למדונו שרשעים מסורים ביד לבם וצדיקים לבם מסור בידם, אבל חלק נכר מהתנהגותו של האדם הפרטי עצמו תלויה בחינוך שקבל, בתרבות שגדל בה, ובנורמות שלה. יש דור שבו רבים בו האנשים שנדמה להם שאם לבם לא מפרפר בהנאה למראה האשה, לא את פעולות הלב צריך לשנות אלא את האשה. הלב לא מסור בידנו ולא נִגע בו. מכאן אנשים שברור להם שאם אשה מסוימת (ול"ד וד"ל), גורמת ללבם לרגוש, הם חיבים לשאת אותה גם בנגוד להלכה, ואיזו רעה ההלכה אם היא עומדת כנגד הלב!. איש אינו מעז לומר שרע האיש שמפעיל את לבו בנגוד להלכה. התרבות הגויית השלטת חִנכה את בניה שא"א לשנות את הלב ושאין לאדם בחירה חפשית. אלה הם מעשה ארץ מצרים וארץ כנען.

יש טוענים: איך אפשר לצוות את האהבה, ואיך אפשר לכלוא את האהבה? כנגדם אומרת התורה: אפשר ואפשר, אם לבנו מסור בידנו. אלא שהתרבות הגויית השלטת המקדשת את היצר, מזינה את לקוחותיה שוב ושוב ביצירות "תרבות", הממכרות את לקוחותיהם לרגשות מוגזמים, ומרגילה אותם שעקר העקרים הוא שהגבור יתנשק עם אהובתו על רקע השקיעה לצלילי מנגינה מרגשת. והלקוחות התמכרו. האנשים רוצים לחיות בסרט, ואינם מוכנים לשלם אפילו את מחיר הכרטיס. ולכן נדמה להם שאם הם אוהבים או לא אוהבים אשה מסוימת, א"א לשנות את זה, שהרי היא ורק היא האהבה האמתית החיה לנצח. כעבור זמן מה יתברר שאשה אחרת היא ורק היא האהבה האמתית שחיה לנצח. ואין ברירה אלא לגרש את האהבה הנצחית האחת והיחידה הקודמת, ולשאת את האהבה הנצחית האחת והיחידה הנוכחית. שהרי האהבה נצחית ודוקא אשה זו היא בת זוגי וא"א לצוות על האהבה.

ואולם, שלא כמו ארץ מצרים וארץ כנען, בחברה שבה ברור שרק אשתו של האדם באה בחשבון עבורו, כמו שאין לו אב אחר או אם אחרת, היצר יתקשה לפעול. איש אינו חושק בדבר שאינו קים. מי שחי עם אשה באי בודד, לבו לא יטה לשום מקום אחר; הוא יאהב אותה, לא תהיינה לו בעיות זוגיות או בעיות אחרות מעין אלה. מי שהחברה נותנת לו את ההרגשה שהוא ואשתו באי בודד, ודברים אחרים אינם קימים מבחינתו, יאהב מאד את אשתו. בחברה כזאת, תוכיח הסטטיסטיקה, יהיה אחוז החטאים ובעיות הזוגיות נמוך מאד. נשים אחרות הן מחוץ לאי עבורו, וכלל אינן עולות על דעתו. וראיה – קרובותיו של אדם החיות עמו באותו בית ובאותה משפחה, ואעפ"כ אינו חושק בהן (וראה אב"ע וספורנו שמות כ יד). התנאי לכך הוא שהעריות יהיו נושא שלא מדברים עליו ולא צריך לדבר עליו כי הוא ברור, מחוץ לחשבון ולאי. בחברה שבה ידוע ומפורסם שהמעשים האלה אסורים – רבים החוטאים. אך בחברה שבה המעשים האלה כלל לא יעלו על הדעת – מעטים החוטאים. אנשים רבים וחילים רבים הצליחו לעמוד במשימות בלתי אפשריות, רק משום שהיה להם ברור שהם עושים את המשימה, והם בכלל לא ידעו שהם לא יכולים. כשארצות התרבות השלטת, ארץ מצרים וארץ כנען, מפתחות תרבות של פריצות, עלינו לדאוג שלפחות בחברה שלנו, העריות תהיינה מחוץ לאי. שאנו לא נדבק בתרבות הפריצות השלטת.

את טירוף היצרים הזה ואת ההתמכרות הזאת באה התורה לשנות. התורה מציגה את העולם לצלילי מנגינה אחרת. לא מנגינה סוערת של יצרים אלא מנגינה רוגעת ונעימה, של קדושה, טהרה וצניעות.