מידי שנה אנו עדים לאירועים שונים הנעשים על ידי גופים ממלכתיים הפוגעים במהותו המיוחדת של תשעה באב, כיום אבל לאומי. אירועים צבאיים, אירועים במשרדי ממשלה ובגופים ציבוריים שאינם מתאימים ליום האבל המיוחד הזה.

ממה הדבר נובע? מדוע איש לא יעלה על דעתו לעשות אירועים משמחים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אבל יעשה זאת בתשעה באב?
התשובה טמונה בהגדרה החוקית של היום.

תשעה באב מוגדר בחוק זה "יום אבל לעם היהודי על חורבן בית המקדש" הגדרת בעלת משמעות דתית ולא לאומית. ראוי להוסיף גם את ההיבט הלאומי הרחב יותר: "הרג של מליוני יהודים, יציאה לגלות ארוכה, ביטול מוחלט של הריבונות היהודית ועוד.

לאחר מכן מגדיר החוק את איסור פתיחת בתי עינוגים ושעשועים "מצאת הכוכבים ועוד זריחת החמה" וגם איסור זה איננו גורף אלא רק מדבר על אפשרות של רשות מקומית המעוניינת בכך לאכוף איסור זה ואין בכך משום פגיעה בחופש העיסוק.

אם נשווה חוק זה לחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה נגלה כי ביום השואה חייבים לסגור את בתי העסק הרלוונטיים, הדבר איננו תלוי ברצונה של רשות עירונית זו או אחרת.

זאת ועוד,על פי חוק יום השואה יש חובה לערוך טקסי זיכרון ועצרות זיכרון ברשויות,במשרדי ממשלה,בבתי ספר עוד. ברור הדבר שאופי יום האבל של תשעה באב אמור להיות שונה ,אבל האם אין זה ראוי לקבוע בחוק תוכן משמעותי יותר,יום בו יערכו אירועים בגופים ציבוריים ברחבי המדיה בהם ידונו במהותו של היום בשאלת הרלוונטיות שלו לאחר אלפיים שנות גלות? האם אין זה ראוי לקבוע בחוק כי ביום זה לא יערכו מופעים שאינם מתאימים במקומות ציבוריים? האם אין זה ראוי לקבוע כי ביום זה לא יתקיימו טיולים ואירועים שאינם מתאימים לאופיו של היום במשרדי ממשלה,ברשויות,במתנסי"ם ,בצה"ל וכדומה?

סיפור ידוע ישנו על נפוליאון שהגיע פעם לקהיר, אותה כבש. היה זה בליל ט' באב, וראה מקום חשוך, עם מעט נרות דולקים. כשנכנס ראה שמדובר בבית כנסת. יהודים ישבו שם על הרצפה וייללו מרות. שאל אותם נפוליאון מדוע הם בוכים, ענו לו בגלל חורבן בית המקדש שלנו. שאל אותם: "מתי זה קרה? לא שמעתי על זה. זה קרה בשנים האחרונות?". אמרו לו: "קרוב ל2000 שנה". הסתובב נפוליאון ואמר לחייליו: "עם שמסוגל לבכות כך על עברו-יש לו עתיד".

ראוי יום "אבל לאומי" זה שיצא מגבולותיו של בית הכנסת ורחבת הכותל המערבי ויגיע גם אל כל מרחבי החברה הישראלית, כי לכל הימים "הדתיים" שלנו יש משמעות לאומית עמוקה. כי "עם שמסוגל לבכות כך על עברו -יש לו עתיד".

=======

הרב אלי קפלן הוא ראש הגרעין התורני במעלה אדומים.