יום ירושלים הפך בשנים האחרונות לחג של הציונות הדתית משום שגם האגף הציוני הלא דתי, וגם האגף הדתי הלא ציוני בעם ישראל לא מציינים אותו כל אחד מסיבותיו הוא. כשבשמאל כמובן מצטערים על 'הכיבוש', והחרדים לא יכולים לחגוג את הנצחון של צה"ל במלחמה.

אלא שחוברת חדשה שיוצאת בימים אלה לאור מתוך חלק מספר תורני מקיף בנושא מלחמת ששת הימים – במבט תורני. מביאה עשרות ציטוטים ומובאות מגדולי הרבנים הציונים והחרדיים ביחס לנצחון במלחמת ששת הימים ושחרור העיר ירושלים, מערת המכפלה ושאר ערי התנ"ך.

להורדת החוברת המלאה לחצו כאן

הספר השלם, אותו כתב שי הירש עתיד לראות אור במהלך השנה הקרובה שנת היובל לשחרור ירושלים. לקראת יום ירושלים תשע"ו, הוא מביא לגולשי סרוגים, עשרות מקורות מרבני הציונות הדתית, חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל וגם ראשי ישיבות ופוסקים חרדיים, המתארים את  הנסים הגדולים ואת הצורך לחגוג את הנצחון במלחמת ששת הימים ואת שחרור ירושלים.

הלל שלם – דין דאורייתא גמור

בראשית הלקט הוא מביא מתוך ההחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל בדבר 'יום ירושלים' מיום יז' אדר התשכ"ח:

"עפ"י החלטתה של מועצת הרבנות הראשית לישראל, נקבע יום כ"ח לחודש אייר כיום הודיה ושמחה, שהחובה מוטלת לעשות ולקיים גם לתושבי ארץ ישראל וגם לאחינו בית ישראל בארצות פזוריהם.

סדר ההודיה הוא כדלקמן: בבקר יום כ"ח אייר יתפללו ברב עם בבתי הכנסת ובמצב רוח חגיגי, ומצוה להשתתף בתפילת זו בהמונים.

בפסוקי דזמרה יאמר הצבור את שירת הים… פסוק בפסוק בהטעמה. אחרי תפילת שמונה עשרה כרגיל, יאמר הלל שלם בברכה. אחרי הלל ראוי שידרוש הרב או אחד מן הצבור מעין המאורע הכביר, שהביא הקב"ה ניצחון מזהיר לישראל, שהוא כולו ממש בדרך נס למעלה מן הטבע גם בתוכנו וגם בצורתו, ועלינו להביע רחשי הודיה בתפילה ובשמחה.

הדורש ידגיש במיוחד, את המצוה הגדולה של פרסומי ניסא, שהיא מצוה מן התורה להודות ולהלל להקב"ה על חסדיו הגדולים עם עמו ועם נחלתו.

אחרי תפלת 'עלינו' אומרים פרק ק"ז בתהילים המדבר מקיבוץ גלויות ומסדרים בבית סעודת משתה ושמחה… (הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", בעריכת הרב נחום רקובר, ירושלים תשל"ג, עמ' שנג')

הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן פסק כי "אמירת הלל – דין דאורייתא גמור"

"החיוב של פרסומי-ניסא, לפרסם את הנס הגדול, שעשה הקב״ה לנו במלחמה זו נגד אויבינו, שכולם שאפו להשמידנו, ועל ידי עזרתו יתברך, יצאנו ממות לחיים ומאפילה לאור גדול עושה את אמירת ההלל ביום הזיכרון לניצחון ישראל ולשחרור ירושלים לדין דאורייתא גמור, ואפשר לומר הלל כדין בברכה ("הצופה", ג׳ אדר תשכ״ח).

עמיתו לרבנות הראשית הראשון לציון הרב יצחק נסים כתב בפנקסו: "ליום ירושלים – "שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. היום שבו עלו צבאות ישראל לחומת ירושלים, הקיפוה וכבשוה, לא היה גדול כמותו למין חורבן הבית שהוא היום המר שבחיי אומתנו. העם אשר לא שכח אף לרגע את העיר אשר בה בחר ה' ואשר נשבע: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, זכה עתה שתתקיים בו השבועה. ואשרי הדור אשר זכה למה שלא זכו לו כל הדורות (ארכיון "יד הרב נסים״, תיק 21, דברים שנכתבו למחרת הכיבוש, תחת הכותרת "ליום ירושלים", הארץ, ב׳ בסיון תשכ״ז; יונה כהן, שנה בשנה, תשכ״ח, עמי 294,278. מובא גם אצל הרב שמואל כ"ץ, הרה"ר לישראל)

גם הרבנים החרדים קבעו – יש להודות

הרב עובדיה הדאיה, חבר בית הדין הגדול ומחבר שו"ת "ישכיל עבדי" כתב על הצורך בהודאה על יום ירושלים: "…ויש איסור לא תחנם אפי׳ בזמן שהיא בחרבנה תחת שלטון זרים מכ״ש עתה שזיכנו ה׳ להחזיר אותה לבעליה ודאי שאין לנו להוציאה מתחת ידינו אחרי הנסים והנפלאות שעשה לנו במלחמת ששת הימים, כי היה בזה נס פלאי ואלהי, ואין לנו להיות כפויי טובה אשר עשה לנו, ונבגוד בטובה ובמתנה אשר חננו לנו".

הרב עובדיה יוסף אז דיין בית הדין הגדול של הרבנות הראשית, כתב בתשובה ימים ספורים לאחר סיום המלחמה: ב"ה. ג' סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו. בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל… (שו"ת 'יביע אומר', חלק ה – יורה דעה סימן כו').

על הרב יוסף שלום אלישיב הורה על אמירת חצי הלל וסעודת הודיה לכל אחד מתושבי ירושלים שניצל במלחמה ועוד מספרים עליו כי עם שחרור הכותל המערבי לאחר 'מלחמת ששת הימים' בחודש אייר תשכ"ז, הוחלט בישיבת 'תפארת בחורים' שבראשה עמד הרב יוסף שלום אלישיב זצ״ל. שביום חג השבועות ילכו כולם לתפילת מוסף בסמוך לכותל, הדרך הייתה אז בחזקת סכנה מן שיירי המוקשים הפזורים, וההליכה הייתה בעקיפין דרך שכונת 'ימין משה' וארכה כשעתיים תמימות.

ויהי כאשר הגיעו לכותל המערבי ונעמדו לתפילת לחש של מוסף בסמוך לאבני הכותל, לא הצליח הרב אלישיב לעצור בעד רגשות רוחו ההומה, ומן עיניו הטהורות זלגו פרצי דמעות ללא הרף. לפי עדות בניו, הדבר עשה עליהם רושם כביר, כאשר מעולם לא ראו את אביהם, שליבו כלב ארי בכל מצבי החיים, בהתפרצות רגשות עזה וגלויה מעין זו, כאשר הוא מוחה דמעותיו מעין הפוגות…

"…סיפר דודי הגאון רבי משה אלישיב שליט״א, ואמר לי שבאמת אינו זוכר שהוריד דמעות אף במצבים קשים של אבלות, כגון בפטירתו הפתאומית של אביו זצ״ל, ובפטירת בנו התינוק, וכפטירת בתו הילדה, ובפטירתם של בנותיו הצדקניות הרבנית זילברשטיין, הרבנית ברלין, והרבנית אויערבאך ע״ה, חוץ מפעם אחת כשהלכו לכותל המערבי בשנת תשכ״ז בפעם הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהגיעו לכותל פרץ בבכי. (ריש"א דגלותא)

גם הרב שלמה זלמן אוירבך ראש ישיבת 'קול-תורה' בירושלים הורה לתלמידיו לומר 'נשמת כל חי' עם היוודע הבשורה על כיבוש ירושלים. וכתב חוקר הרה"ר לישראל, הרב שמואל כ"ץ: שמעתי מעד נאמן: שבהיותו בכותל המערבי בליל כ״ח באייר בשנת תשכ״ח או תשכ״ט, הוא ראה את תלמידי ישיבת "קול תורה", עם ראש הישיבה הרב ש״ז אויערבאך, אומרים פרקי הלל. ('הרה"ר ויום ירושלים', עמ' 976 הע' 19, בתוך הרה"ר לישראל שבעים שנה, ח"ב, היכל שלמה, תשס"ב).

הרב דוד שפירא, רב שכונת 'בית הכרם' בירושלים, סיפר כי בבית מדרשו נוהגים לחגוג את 'יום ירושלים', כולל אמירת ההלל בתפילה. וזאת, על פי הוראתו הברורה של הרב אוירבך. (ראיון למרדכי לביא, רדיו קול חי).

כאמור, בחוברת מובאים עוד עשרות מובאות, ציטוטים ומאמרים של רבנים ציוניים וחרדיים, מהרבנות הראשית לישראל ומחוצה לה על חשיבות ההודאה ביום הנצחון במלחמת ששת הימים ובשחרור ירושלים, חברון ושאר ערי הקודש.

להורדת החוברת המלאה לחצו כאן