שאלה

… מפני נחיצות התשובה בימים ובשעות אלו, הנני ממהר להשיב, באשר שאלתני בהאי לישנא: האם מצד ההלכה מותר לעשות שביתה רעב. המדובר הוא באסיר שחושב שעל ידי שביתת רעב יקבל את התנאים או את הבקשות המגיעות לו ולא ידחו אותו כל הזמן מחמת כל מיני טענות שונות. יש לציין שהאסיר רואה את הדבר כברירה אחרונה על מנת שיענו לבקשה שלו.

תשובה

המשנה בבבא קמא (ח, ו) אומרת: "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור". ומבואר בגמרא (צא, ב) כי לפי שמואל אדם היושב בתענית איננו נחשב לחובל בעצמו. אולם לפי רבי אלעזר הקפר המצער עצמו במקום שיכול שלא להצטער נקרא חוטא (וע"ע בתענית יא, א). ואצטט את דברי הגמרא בבא קמא:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי – פטור! הכי קאמר ליה: לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו, אלא אפי' חבלה, דאין אדם רשאי לחבל בעצמו, אחרים שחבלו בו – חייבין. ואין אדם רשאי לחבל בעצמו? והתניא: יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור? ת"ל: (ויקרא ה) להרע או להטיב, מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע! אמר שמואל: באשב בתענית… דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו. מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? אילימא האי תנא הוא, דתניא: (בראשית ט) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש – ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם; ודלמא קטלא שאני! אלא האי תנא הוא, דתניא: מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי…

וכן אנו מוצאים בתוספתא (בבא-קמא ט, יא) דאסור לאדם לחבול בעצמו: "וכשם שחייב על נזקי חבירו, כן הוא חייב על נזקי עצמו". וכן נקט הרמב"ם בהלכות חובל (ה, א) כרבי אלעזר דאסור לאדם לחבול בעצמו, וזו לשונו: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון[1] הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק" (וע"ע בערוך השלחן תקסב, לג).

הר"ן (עמ"ס שבועות כה, א. שו"ת הר"ן לב, ד) ביאר כי האיסור לאדם לחבול בעצמו נלמד מדרשה "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה), אולם תוקף האיסור מדאורייתא. וכן איתא במאירי (שבועות כה, א. בבא קמא צא, ב) ועיין בלחם משנה (על הרמב"ם בהלכות דעות ג, א) דהבין הכי גם בדעת הרמב"ם.

אולם הרמ"ה (שיטה מקובצת בבא-קמא צא, ב ד"ה 'רב חסדא') כתב כי מותר לאדם לחבול בעצמו, והובאו דבריו בטור (חושן-משפט תכ): "החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור… כתב הרמ"ה דאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו". וביאר הב"ח דכיוון שבגמרא שבועות (ח, א. בעניין נשבע להרע לעצמו) משמע שחכמים חולקים על ר"א, הוי רבים ויחיד, הלכה כרבים. ונראה דהכי הכריע התוספות (שבועות כז, א ד"ה 'אביא') דמותר לאדם לחבול בעצמו, וזו לשון התוספות: "כולי הך בבא לא צריכא אלא לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו, דפלוגתא היא בהחובל".[2] וראיתי שהר"י פערלא (ספר המצוות לרס"ג, לא תעשה מז-מח) הסיק מהגמרא בשבועות (כז, א) כי להלכה מותר לאדם לחבול בעצמו (וע"ע בים-של-שלמה בבא-קמא ח, נט).[3]

אלא שמדברי הגמרא בבא קמא עולה דאסור לאדם לחבול בעצמו, ואף שהגמרא דוחה את הלימוד מהמתאבד "דתניא: 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש' (בראשית ט, ה) ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם" (שכן יש הבדל בין התאבדות לבין חבלה גופנית), וכן דוחה הגמרא את הלימוד מבל תשחית: "אמר ר' אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדי לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו". למסקנה לומדת הגמרא דין חבלה מנזיר דיש חטא בלהיות נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא)… שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".

בעקבות דברי הגמרא פוסקים רבים העלו דאסור לאדם לחבול בעצמו ובהם: בעל הלכות גדולות (תחילת הלכות שבועות), הרי"ף (בבא-קמא לב, א בדפיו), שו"ת הר"י מיגאש (קפו), שו"ת הרשב"א (א, תרטז. ד, רסב), הרא"ש (בבא-קמא ח, יג) וספר חסידים (תרעו). וכן העלו מרן בשולחן ערוך (חושן-משפט תכ, לא) והרמ"א (יורה-דעה רלא, ב) דאסור לאדם לחבול בעצמו. וכ"כ בשולחן ערוך הרב (הלכות נזקי גוף ונפש ד): "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו, ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה". והכי איתא גם בשו"ת חתם סופר (אורח-חיים קנט), שו"ת דעת כהן[4] (נה) ושו"ת יביע אומר (א יורה-דעה ח).

אגב, גם כאשר צם למטרה חיובית לזמן מועט וכדו', איתא בשער הציון (תקעא, סק"ב) דאם יש בתעניתו חשש סכנה, אסור לו לישב בתענית. אמנם בש"ס מובא שהיו אמוראים[5] שצמו פרק זמן ארוך, אך אין מתיר בימינו להיכנס לספק סכנת נפשות, ובייחוד, דנראה שצומם לא היה ברצף ללא אכילה ושתיה, אלא שהצום היה רק בימים (ובלילות אכלו) או דהצום היה בימי שני וחמישי (עיין בראב"ד עמ"ס פסחים יח, ב בדפי הרי"ף).[6] עוד בחילוקים בזה עיין בשו"ת התשב"ץ (ג, רצח), שו"ת טוב עין (יח) ושו"ת ציץ אליעזר (ו, לז. ז, כה).

ואין להקל אפילו אם האסיר טוען שיצום כשבוע ובטוח שזה יסדר את מבוקשו. וכבר שנינו בירושלמי עמ"ס נדרים (ב, א): "שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל, ומלקין אותו". וביארו קרבן העדה והפני משה דזה מפני שלא יכול אדם שלא לאכול שלוש יממות, עיי"ש. וע"ע בשו"ת תרומת הדשן (קנד. ופסקים וכתבים סי' קפ וסי' תצד) ובשו"ת מהרי"ל החדשות (נח). אולם עיין ברמב"ם (שבועות א, ז) דממנו משמע שבוע (ולא שלשה ימים).[7]

לחץ זה של שביתת רעב ע"י אסיר אירע לפני למעלה משמונים שנה, האסיר דאז (אב"א אחימאיר) פתח בשביתת רעב, ועל כך כתב לו הראי"ה קוק (בז' סיון תרצ"ד): "אודיע לכבודך שעם כל זה שאני מצטער מאד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש בהאמצעי של שביתת רעב נגד חובת שמירת הנפש" (מגד ירחים, גיליון 55, סיון תשס"ד). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי' קעב) במה שיצא נגד שביתת רעב העלולה להביא את האדם לידי נזק.[8]

העולה לדינא

אין היתר לאסיר לשבות רעב על מנת להשיג כל מיני הקלות על תנאיו (או שחרור), דלא הותר לאדם לחבול בעצמו (במקום סכנה).

==

הרב אלחנן פרינץ הוא מחבר הספר שו"ת אבני דרך

 

[1] יש גורסים ברמב"ם דרך בזיון (במקום נציון). ויש להזכיר בזה כי בשו"ת יהודה יעלה (יורה-דעה רמט) ובשו"ת מנחת יצחק (ו, רה אות ב) דייקו מהרמב"ם שנאסרה חבלה בעצמו רק כשהיא דרך בזיון. וע"פ דיוק זה התירו פוסקים רבים ניתוח פלסטי לאשה, עיין שו"ת אגרות משה (חושן-משפט ב, סו), שו"ת רבבות אפרים (ח, שפט) ובאריכות בדברינו בשו"ת אבני דרך (ו, קסח).

[2] וצ"ע בזה, דהרי התוספות בבא קמא (ד"ה 'אלא האי תנא') נקט להחמיר לחבול, וזו לשונו: "וא"ת ומאי ס"ד… ואור"י דאין מביאין ראיה אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון אשה שטיפחה על ראשה… ".

[3] ראוי להזכיר כי לדעת הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש) כשמטרת החבלה היא לרפואת אברים אחרים, יותר חיוניים, התירה התורה לרפאות על ידי חבלה. אולם הפני-יהושע ביאר שכל המחלוקת היא רק במקום צורך קטן, אך במקום צורך גדול כולי עלמא מודו דמותר לאדם לחבול בעצמו, ועיין עוד בחישוקי חמד (עמ"ס בבא-קמא עמ' תקו).

[4] אף שלשיטתו זהו איסור דרבנן (בניגוד לר"ן שראינו לעיל). בהערות הרצי"ה לדעת כהן (עמוד תלז) כתב שישנם שני סוגי חבלה: חבלה שיש בה סכנת נפשות דהיא אסורה מדאורייתא לבין חבלה שאין האדם מגיע לסכנה זו דאיסורה מדרבנן.

[5] רב הונא צם ארבעים יום (מועד-קטן כה, א. בבא-מציעא לג, א). ר' זירא ורב יוסף צמו שלוש פעמים ארבעים יום (בבא-מציעא פה, א). ר' יוסי צם שמונים תעניות (ירושלמי כלאים ט, ג). ר' צדוק צם ארבעים שנה (גיטין נו, א). מר בריה דרבינא צם כל השנה (חוץ משבועות, פורים, וערב יוכ"פ. כמובא בפסחים סח, ב).

[6] או דצום הכוונה רק לפת ומלח (עיין ספר חסידים תריז).

[7] ונראה דאין סתירה בדברים (שכן הנשבע שלא לאכול שלוש ימים ברצף, כיוון שיש שיכולים לעמוד בזה ממתינים לו. אולם הנשבע שלא לאכול שבוע, כיוון שלא ניתן לעמוד בזה, אין ממתינים לו).

[8] בתשובה זו נעזרתי רבות בתשובתי בכרך ו, קסח. בקובץ תחומין טז. ובספר אורחות משפט.

אגב, בעבר היתה שביתת רעב אצל רופאים בכדי ללחוץ על המדינה. ועיין בזה בשו"ת עשה לך רב (ו, סג) ושו"ת בנין אב (ג חושן-משפט סט). וע"ע באסיא (ג 341-344. ה 30-33, 41-54) כמו כן, היה לחץ מצד חולים שתרופותיהם לא כלולות בסל התרופות ללחוץ ע"י שביתת רעב (עיין שו"ת בנין אב ה אבן-העזר פא).