משטרת ישראל הודיעה השבוע על סגירת החקירה הפלילית של ח"כ לשעבר ינון מגל אולם רגע לפני שאנחנו מצקצקים בלשוננו על העוול שנעשה לו, שווה לבדוק את הסיפור בפרספקטיבה רחבה יותר ולהפיק כמה לקחים כדי למנוע את הנפילה המוסרית הבאה.

בשנים האחרונות עוברת הציונות הדתית תהפוכות רבות. כחברה בריאה, משכילה בועטת וסקרנית הגבולות נמתחים, נפרצים, נסגרים נבדקים שוב ושוב. היחס להלכה מתקיים במנעד רחב עד כדי כי נדמה שמדובר במגזר מדומיין.

אחת המגמות בהם חל שינוי משמעתי הוא גדרי צניעות ובמיוחד ענייני 'בינו ובינה' מה שהלכתית מכונה דיני ה'ייחוד' ושמירת נגיעה.

בחברה הציונית דתית (בני עקיבא וצופים דתיים) בה אני גדלתי חיינו כחברה מעורבת, יצאנו לטיולים ביחד, קיימנו פעולות מעורבות ויצאנו למחנות ללא הפרדה. ובכל זאת בכל ענייני הבינו ובינה הקפדנו על נוהלי הרחקה. האווירה הייתה של כיבוד הזולת עם שמירה על ההלכה. הנשיקה הייתה שמורה לאוהבים והחיבוק לחדרי חדרים ורובנו החזקנו ידיים בכיסים גם לאחר שעות של שיחה כשאהבה כבר פרחה.

בשנים האחרונות ואולי ככל שהתקשורת הבינאישית נחלשת עושה רושם שהמגע הפיזי מתחזק ולא רק בין המינים. המגע הפך מתירני מאוד. גבולות נפרצו והנורמה גם בחברה הדתית השתנתה. כאישה בכלל וכאישה נשואה אני יכולה להעיד שזה לא תמיד נח ולא תמיד מתאים לקבל נשיקה או ליטוף ממושך במפגש אקראי עם חבר או מכר. הרבה פעמים זאת תחושה של חדירה לטריטוריה אישית מדי. פיזית מדי ופרטית עם גבולות לא ברורים, שלפעמים יש מי שמנצל אותם למשהו מיני.

כשהיינו צעירים הדיון היה האם כשגבר מושיט לך יד יש להענות, כדי לא לביישו. היום הצעירות שואלות את עצמן מתי להעיף סטירה למי שבחיבוק של "שלום שלום" נצמד לחזה קצת מעבר לנדרש. וכמובן האם לא אכשל בלהיות מגניבה או קולית אם אמחה בקול גדול.

אולי זה חלק מתהליך ההתערות הכללית באוכלוסייה אולי זה חלק מהמרידה והבידול מהקיצוניים ותגובת נגד להקצנה הדתית , ואולי עוד סתם רצון להיות שונים מהדור הקודם. אבל מהון להון היתרון שאפיין את החברה הדתית הלך לאיבוד בדרך ותחושת הבטחון שאני אבחר עם מי להתחבק ומתי נעלמה. ובאוירה כזו החשש להיות מופתעות מאקט מיני לא צפוי, הפסיק להיות דמיוני או הזוי. (צריך להזכיר: רוב ההטרדות המיניות הם מהקרובים לנו, לא מזרים) והאמת היא שאיבדנו שליטה.

נערות רבות מוטרדות מינית בבתי הספר בתנועות הנוער ובכלל וזאת עובדה. לא כל המטרידים הם חברי כנסת ולא כל המוטרדות הן עיתונאיות. למעשה, הסיפור של ההטרדות כנורמה חברתית עדיין לא מספיק סופר.

לחזור לנורמות של הלכות ייחוד

אין ספק שבנושא בינו ובינה נדרשת התפתחות ההלכתית שלא תפגר אחר המציאות המשתנה ועם זאת לא כל מתירנות מקדמת את שחרורה של האישה ואת רווחתה. במציאות המודרנית הנוכחית לא פעם בשם ההתרסה בקיצוניות הדתית אנו שופכים את התינוק עם מי האמבטיה והערך של ו'היה מחנך קדוש' שעליו התחנכנו יוצא מופסד. ונדמה לי שגם הנשים עצמן.

עם נצרף לכך גם את השיח המתירני, החפצת גופן של נשים בפרסומות ובסרטים נגלה שהמחיר של חוסר גבולות הוא זילות באינטימיות ובצנעת הפרט ובכך יצא שכר החופש בקיפוח האישה.

כאשר מסתכלים על פרשת ינון מגל ומזהים את האוירה ששררה ברקע לא קשה להבין איך הגיעה הנפילה. נכון, דבר לא מצדיק ומסביר הטרדה מינית ובדיוק בשל כך נדרשים סייגים ונורמות ואין כמו גדרי צניעות להציב גבול לנוטים לנצל פרצות. שהרי אמרו כבר חכמנו: אין אפוטרופוס לעריות. למרבה הצער להלכה היהודית יצא שם רע מדי ולכך אחראים לא מעט אלו הנשבעים בשמה לשוא ועושים בהלכה קרדום לחפור בה, בין אם לצרכים פוליטיים ובין אם לצבירת כוח ושליטה.

ובכל זאת עם סיום פרשת מגל כדאי לא רק להסתכל על ההיבט הפלילי ולבחון גם את ההיבט ההלכתי מה שאמור להוות עבורנו תמרור מוסרי, וערכי. לחזור להנהגה זהירה יותר ביחסים שבינו לבינה. לנורמות שהלכות ייחוד ושמירת נגיעה מהוות עבורנו כמקור סמכות או לכל הפחות מקור השראה.

==

עו"ד בתיה כהנא דרור היא מנכ"לית ארגון 'מבוי סתום' המסייע למסורבות גט